גיטין, פרק ג', משנה ד'. במשנה הקודמת עסקנו ברעיון החזקה - ההנחה שאדם עודנו חי לעניין הלכות שונות. משנתנו ממשיכה באותו נושא ומרחיבה אותו.
"שלשה דברים אמר רבי אלעזר בן פרטא לפני חכמים, וקיימו את דבריו" - רבי אלעזר בן פרטא אמר שלושה דברים לפני החכמים, והם ביססו את עמדתו והסכימו לדבריו.
שלושת המצבים שבהם האדם נשאר בחזקת חי:
"על עיר שהקיפוה כרכום" - עיר המוקפת במצור צבאי.
"ועל הספינה המיטרפת בים" - ספינה הנאבקת בים כדי להישאר צפה.
"ועל היוצא לידון" - אדם ההולך לבית דין על עבירה שדינה מיתה, ועלול להיות מוצא להורג בעקבות הפסק. אך עדיין לא הוצא להורג, ואף הפסק טרם ניתן, אלא שהוא הולך להישפט על כך.
בשלושת המצבים הללו - "שהן בחזקת קיימין" - ניתן להניח שהם עדיין חיים. למשל, אם מדובר בכהן, אשתו אוכלת תרומה, וכן הלאה.
לעומתם, שלושה מצבים שבהם החזקה בטלה:
"עיר שכבשה כרכום" - עיר שכבר נכבשה במצור, והאויב הצליח להשתלט עליה.
"וספינה שאבדה בים" - ספינה שכבר טבעה.
"והיוצא ליהרג" - מי שכבר נגזר דינו והוכרז אשם, והוא מובל להוצאה להורג.
באלו נאמר: "נותנין עליהן חומרי חיים וחומרי מתים" - יש להחמיר הן מחמת האפשרות שהם חיים והן מחמת האפשרות שהם מתים.
וכך הדבר בא לידי ביטוי למעשה:
בת ישראל הנשואה לכהן: היא אוכלת תרומה רק כל עוד בעלה חי, ולפיכך לא נתיר לה לאכול תרומה מחמת האפשרות שכבר מת - זהו חומרי מתים.
בת כהן הנשואה לישראל: אילו היה מת, הייתה חוזרת לאכול תרומה אם אין לה ילדים ממנו; אך אם הוא עדיין חי, אינה יכולה לאכול תרומה - זהו חומרי חיים.
נמצא שבשני המקרים - "לא תאכל בתרומה", משום שמחמירים גם באפשרות שהוא חי וגם באפשרות שאינו חי עוד.
לסיכום: במשנה זו למדנו את שלושת הדברים שאמר רבי אלעזר בן פרטא לפני חכמים וקיימו את דבריו: עיר שהקיפוה כרכום, ספינה המיטרפת בים והיוצא לידון - שהם בחזקת קיימין; ולעומתם עיר שכבשה כרכום, ספינה שאבדה בים והיוצא ליהרג - שנותנים עליהם חומרי חיים וחומרי מתים, ולפיכך בת ישראל לכהן ובת כהן לישראל לא תאכל בתרומה.