גיטין, פרק ג', משנה ג'. משנה זו עוסקת בשני עניינים: דינו של גט שאבד ולאחר מכן נמצא - האם יש לחשוש שמא אין זה אותו גט, אלא גט אחר שנכתבו בו במקרה אותם שמות; ובכוחה של חזקת החיים, שמכוחה מניחים כי מי שהיה חי בשעת יציאת השליח עודנו קיים.
הגט שאבד ונמצא:
"המביא גט ואבדו, מצאו לאלתר - כשר, ואם לאו - פסול" - שליח שהיה מביא גט ואיבדו: אם מצאו לאלתר, מיד, הגט כשר. ואם לא מצאו מיד, פסול, משום שחוששים שמא אין זה אותו גט.
מהי הגדרת "לאלתר"?
בגמרא נחלקו בכך האמוראים:
דעה אחת: כל שלא עבר אדם שם - שיש מי שראה כי לא עבר אדם באותו מקום.
דעה שנייה: כל שלא שהה אדם שם - שיש מי שראה כי לא שהה אדם באותו מקום כלל.
עוד מבהירה הגמרא כי החשש קיים רק במקום שהתנועה בו רבה, ששיירות מצויות שם ובני אדם עוברים בו תדיר. אך דבר שאבד במקום שאין בו הילוך רבים, אף אם נמצא זמן מה לאחר מכן, אין לחשוש בו.
זיהוי הגט על ידי סימן:
יתרה מזו, אף במקום של הילוך רבים, אם בידו סימן מובהק המאפשר זיהוי - הגט כשר, כפי שמפרטת המשנה: "מצאו בחפיסה או בדלוסקמא, אם מכירו - כשר":
"בחפיסה" - מצאו בתוך תיק, ויש לו סימן מזהה בכלי שבו נמצא.
"בדלוסקמא" - סוג של אמתחת, ואף בה די בסימן שבכלי.
"אם מכירו" - שמזהה את הגט עצמו, נוסף על זיהוי האמתחת או במקומו.
בכל אחד מן המצבים הללו ידוע כי זהו אותו גט עצמו, ולפיכך כשר.
חזקת החיים - שלושה מקרים:
"המביא גט והניחו זקן או חולה - נותנו לה בחזקת שהוא קיים" - שליח שיצא עם הגט בשעה שהיה הבעל זקן או חולה, נותן את הגט לאישה בחזקת שהבעל עודנו חי, שהרי בשעת יציאתו היה חי. ואילו מת הבעל קודם שניתן הגט, אין הגט כשר.
בת ישראל הנשואה לכהן - אישה שאביה ישראל והיא נשואה לכהן, אוכלת בתרומה מכוח נישואיה. הלך בעלה למדינת הים, ממשיכה לאכול בתרומה בחזקת שהוא קיים. שאילו מת ואין לה ממנו ילדים, שוב אינה אוכלת בתרומה.
השולח חטאתו ממדינת הים - מי ששלח את קרבן חטאתו מארץ רחוקה, מקריבים אותה בחזקת שהוא עדיין חי, שכן חטאת שמתו בעליה אינה קרבה על גבי המזבח.
לגבי המקרה הראשון: אם אכן מת הבעל, ממילא אין היא נשואה עוד. אך יש בכך נפקא מינה לעניין ייבום: אם לא היו לו ילדים וניתן הגט קודם מיתתו, אין היא נופלת לייבום. ואם לא היה הגט תקף ולא ניתן אלא לאחר מיתתו, הרי היא נופלת לייבום וזקוקה לייבום או לחליצה.
לגבי המקרה השלישי מציינת הגמרא בעיה נפרדת: קרבן חטאת טעון סמיכה, שיסמוך הבעלים את ידיו עליו קודם הקרבתו, כחלק מן המצווה. וכיצד תוקרב החטאת שנשלחה מרחוק? מתרצת הגמרא בשני אופנים:
מדובר בחטאת ששלחה אישה, ונשים אינן חייבות בסמיכה.
מדובר בחטאת העוף, ואף בה אין סמיכה.
לסיכום: במשנה זו למדנו כי גט שאבד ונמצא לאלתר - כשר, ואם לאו - פסול מחשש שמא אינו אותו גט; והגדרת "לאלתר" נחלקו בה האמוראים: שלא עבר אדם שם או שלא שהה אדם שם. עוד למדנו שהחשש קיים רק במקום שהשיירות מצויות בו, ושסימן בכלי או הכרת הגט עצמו מכשירים אף במקום הילוך רבים. בחלקה השני עמדנו על כוחה של חזקת החיים בשלושה מקרים: גט שנמסר לשליח כשהבעל זקן או חולה, בת ישראל הנשואה לכהן שבעלה הלך למדינת הים, וחטאת שנשלחה ממדינת הים - שבה תירצה הגמרא את שאלת הסמיכה בחטאת אישה או בחטאת העוף.