גיטין, פרק א', משנה ג'. במשנה הראשונה למדנו כי חובת האמירה "בפני נכתב ובפני נחתם" נאמרה במביא גט ממדינת הים לארץ ישראל (ואולי אף בכיוון ההפוך). משנתנו משלימה את התמונה ועוסקת בשני מקרים: המביא גט בתוך ארץ ישראל, והמביא גט ממדינת הים שאינו יכול לומר "בפני נכתב ובפני נחתם".
המביא גט בתוך ארץ ישראל:
"המביא גט בארץ ישראל אינו צריך שיאמר בפני נכתב ובפני נחתם" - השליח המביא גט בתוך ארץ ישראל פטור מאמירה זו, ואינו נדרש להעיד שהגט נכתב ונחתם בפניו.
"אם יש עליו עוררים יתקיים בחותמיו" - כאשר מתעוררת שאלה על תוקפו של הגט, ובאופן ספציפי כשהבעל בא וטוען שהגט מזויף, יש לקבוע את אמיתותו על ידי החתומים עליו. הדבר נעשה באחת משתי דרכים:
העדים החתומים עצמם מאשרים כי אלו חתימותיהם.
עדים אחרים המכירים את החתימות מאשרים כי אלו החתימות עצמן ואין כאן זיוף.
אך כל עוד לא עורר הבעל ערעור על הגט שהובא בתוך ארץ ישראל, האישה יכולה להשתמש בו: אין צורך באמירת "בפני נכתב ובפני נחתם", ואין צורך בעדים שיאמתו את החתימות - החתימות מוחזקות בכשרותן.
המביא גט ממדינת הים ואינו יכול לומר:
"המביא גט ממדינת הים ואינו יכול לומר בפני נכתב ובפני נחתם" - המביא גט ממדינת הים, שבו עסקה המשנה הראשונה, נדרש לומר "בפני נכתב ובפני נחתם", אלא שכאן מדובר במי שאינו מסוגל לומר זאת. מתי?
כאשר נעשה אילם או חרש.
ויש מפרשים: אף כאשר לא ראה בפועל את הכתיבה ואת החתימה.
"אם יש עליו עדים יתקיים בחותמיו" - במקרה כזה, אם ישנם עדים היכולים לאמת את החתימות, יתקיים הגט על ידם.
קושיית הגמרא לשיטת רבא:
הגמרא מבררת כיצד תתיישב המשנה לשיטת רבא, שביאר כי הבעיה בגט הבא ממדינת הים נעוצה בכך שאין בחוץ לארץ מודעות מספקת לדין "לשמה" - שהגט צריך להיכתב לשם הצדדים, לשם הבעל והאישה. לכאורה, אימות החתימות אינו נותן מענה לבעיית "לשמה".
מתרצת הגמרא כי משנתנו עוסקת בתקופה מאוחרת יותר, "לאחר שלמדו" - לאחר שאנשי חוץ לארץ למדו את הלכת "לשמה", ושוב אין חשש בעניין זה.
ואף על פי כן, לכתחילה עדיין יש לומר "בפני נכתב ובפני נחתם", משום שחכמים לא ביטלו את תקנתם, מחמת גזירה שמא יחזרו הדברים לקדמותם ולא יידעו עוד את דין "לשמה". לפיכך תיקנו את האמירה אף לאחר שלמדו. אולם במקרה חריג, שבו האדם כבר אינו יכול לומר זאת - כגון שנעשה אילם - לא העמידו חכמים את תקנתם, ודי בקיום הגט בחותמיו.
לסיכום: במשנה זו למדנו כי המביא גט בתוך ארץ ישראל פטור מאמירת "בפני נכתב ובפני נחתם", ורק אם יש עוררים - ובעיקר טענת זיוף מצד הבעל - יש לקיים את הגט בחותמיו, בין על ידי העדים החתומים ובין על ידי המכירים את חתימותיהם. במביא גט ממדינת הים שאינו יכול לומר את הנוסח, מתקיים הגט בעדים, וזאת לשיטת רבא בתקופה שלאחר שלמדו את דין "לשמה", שבה נותרה התקנה לכתחילה מחשש שיחזרו הדברים לקדמותם, ואילו במקרה החריג לא העמידוה חכמים.