גיטין, פרק ג', משנה ב'. כפי שהזכרנו קודם לכן, בגיטי נשים - וכן בשטרות באופן כללי - קיימים שני חלקים:
הטופס - הנוסח הסטנדרטי המצוי בכל שטר ושטר, הוא החלק הקבוע.
התורף - המקום שבו נכתבים הפרטים המסוימים של אותו שטר.
לעיתים קרובות ביקש הסופר להכין מראש את החלק הקבוע, שהרי הוא זהה בכל השטרות, ומשנתנו דנה בשאלה באילו מצבים ראוי לנהוג כך.
"הכותב טופס גיטין":
סופר המבקש להכין מראש את החלק הקבוע של הגט, "צריך שיניח" - עליו להשאיר ריקים את מקומות התורף:
"מקום האיש" - המקום שבו נכתב שם הבעל.
מקום האישה - המקום שבו נכתב שם האישה.
"ומקום הזמן" - המקום שבו נכתב הזמן.
בנוסף לכך, כפי שמבארת הגמרא, יש להשמיט אף את האמירה "הרי את מותרת לכל אדם". הטעם לכל זה: פרטים אלו צריכים להיכתב לשמה, לשם אותם איש ואישה מסוימים, ואילו החלק הסטנדרטי אינו טעון בהכרח כתיבה לשמה, ולפיכך מותר להכינו מראש.
הרחבת הדין לשאר השטרות:
המשנה ממשיכה וקובעת כי אף שהחשש של "לשמה" נאמר בגיטין דווקא, הורחב אותו הדין גם לשטרות שבהם עניינים ממוניים. "שטרי מלווה" - אף אם הלבלר מבקש להכינם מראש, "צריך שיניח" מקום ריק ל:
"מקום המלווה" - שם המלווה.
"מקום הלווה" - שם הלווה.
"מקום המעות" - סכום הכסף.
"מקום הזמן" - התאריך.
והוא הדין ב"שטרי מקח", שטרות המעידים על קנייה, שבהם "צריך שיניח":
"מקום הלוקח" - שם הקונה.
"מקום המוכר" - שם המוכר.
"מקום המעות" - סכום הכסף.
"מקום השדה" - שם השדה הנמכר.
"מקום הזמן" - התאריך.
נמצאנו למדים כי מחד גיסא היה החשש בעניין גיטי נשים גדול דיו כדי להרחיבו אף לסוגי שטרות שאין בהם כלל רעיון של "לשמה"; ומאידך גיסא הותר להכין מראש את החלק הקבוע אפילו בגט עצמו. טעם ההיתר המיוחד הזה נעוץ בתועלת שבדבר לסופרים, המבקשים להחזיק שטרות מוכנים וזמינים מראש. צורך זה הספיק כדי להקל, ולא לגזור כל גזירה נגד הכנת רכיבים אלו, אף שהדין הורחב לשאר השטרות.
דעת רבי יהודה:
רבי יהודה חולק וסובר כי הדין חל על כל השטרות אף בנוגע לטופס, ולא לתורף בלבד. הוא גזר גזירה וקבע שאין מקום לקולא זו אף בחלק הנוסח הסטנדרטי, אלא כל השטרות צריכים שייכתבו כולם במיוחד לשם אותו צורך מסוים: אותו גט, אותה מכירה ואותה הלוואה.
דעת רבי אלעזר:
רבי אלעזר סובר להיפך: כל השטרות מותרים בהכנה מראש, ואף אין הוא מצריך בהכרח להשמיט דבר מן המסמכים הללו. אמנם מבחינה מעשית אין אפשרות לכתוב את השמות מראש, אך ניתן היה לכתוב אף את הסכומים - שטר מוכן על מאתיים, שטר על חמש מאות ושטר על אלף, ואולי אף שמות נפוצים - וכל אלו מותרים.
יוצא מן הכלל אחד יש בשיטתו: גיטי נשים. בהם הגט פסול אפילו אם הושמטו הפרטים, שכן לדעתו אין לכתוב שום חלק מגט אישה, ואפילו לא את החלק הכללי. נמצא שרבי אלעזר מקל לגמרי בשאר השטרות ומחמיר לגמרי בגיטין, משום שנאמר בגט הגירושין "וכתב לה" - שיהיה לשמה, לשמה ולשם הבעל. לפיכך קבע כי הגיטין הם המקום שבו יש לדקדק, ולא שאר השטרות.
לסיכום: במשנה זו למדנו כי הסופר רשאי להכין מראש את הטופס - החלק הקבוע - ובלבד שיניח ריקים את מקומות התורף: בגט - שם האיש, שם האישה, הזמן והאמירה "הרי את מותרת לכל אדם"; בשטרי מלווה - המלווה, הלווה, המעות והזמן; ובשטרי מקח - הלוקח, המוכר, המעות, השדה והזמן. תנא קמא הקל בטופס מפני תועלת הסופרים; רבי יהודה החמיר בכל השטרות אף בטופס; ורבי אלעזר הקל בכל השטרות והחמיר בגיטין בלבד, מדין "וכתב לה" - לשמה.