גיטין, פרק ז', משנה ב'. משנה זו עוסקת באדם שחלה או שעמד לצאת לדרך ארוכה וכיוצא בזה, ובאו אנשים - או העדים - ושאלו אותו: "נכתוב גט לאשתך?", כדי שאם ימות לא תיפול אשתו לפני יבם. והוא השיב להם: "כתבו".
מה אירע בפועל:
במקום שיכתבו הם עצמם את הגט, מינו לכך אחרים:
אמירה לסופר: אמרו לסופר לכתוב את הגט, והוא כתבו.
אמירה לעדים: אמרו לעדים לחתום, והם חתמו.
לאחר שנכתב הגט ונחתם, החזירוהו לבעל. הבעל נטל את הגט הזה - שנכתב ונחתם בידי אנשים שאינם אלו שביקש מהם - ונתנו בעצמו לאשתו. אף על פי כן, "הרי הגט בטל".
התנאי המחייב:
הגט אינו כשר אלא "עד שיאמר לסופר: כתוב, ולעדים: חתומו" - ההוראה צריכה לבוא מן הבעל עצמו במישרין אל הסופר ואל העדים, ולא באמצעות אדם שלישי. ואף שהחזירו את הגט לידיו והוא נתנו לה בעצמו, אין בכך כדי לבטל את הדרישה שיאמר להם הבעל ישירות.
משנה זו הולכת בשיטת רבי יוסי שלמדנו בפרק הקודם: אף בית דין שהבעל מינה לכתוב את הגט, אין ביכולתו למסור הוראות אלו לאחר, אלא הדבר צריך להיעשות על ידם עצמם.
לסיכום: במשנה זו למדנו כי אדם שנשאל אם ייכתב גט לאשתו והשיב "כתבו", ובמקום שיכתבו הם עצמם אמרו לסופר וכתב ולעדים וחתמו - הגט בטל, אף אם הוחזר לבעל והוא בעצמו נתנו לאישה, שכן נדרשת אמירה ישירה של הבעל לסופר ולעדים, כשיטת רבי יוסי שאין למסור הוראות אלו לאחר.