גיטין פרק חמישי, משנה ב'. בהמשך לרעיונות שבמשנה הקודמת בעניין פירעון הלוואות, עוסקת משנתנו בסדר הגבייה מסוגי נכסים שונים.
הגדרת המושגים:
נכסים משועבדים - רכוש שהשתעבד מחמת חוב. ראובן לווה כסף משמעון, ובידו רכוש שעליו סומך שמעון לגביית חובו: אם לא יימצא בידי ראובן מזומן, ייפרע ממנו. כאשר ראובן מוכר את אותו רכוש לאחר, נותר הרכוש משועבד לחובו של שמעון, ובידי שמעון לגבות ממנו אף לאחר שנמכר.
נכסים בני חורין - נכסים שלא נמכרו ועודם ברשותו של ראובן, ואינם משועבדים לאחרים.
הכלל שבמשנה:
"אין נפרעים מנכסים משועבדים במקום שיש נכסים בני חורין, ואפילו הן זיבורית" - אין שמעון רשאי לגבות מן הנכס שהשתעבד ונמכר לצד אחר, כל עוד נותרו בידי ראובן נכסים בני חורין. וחידושה של המשנה: אף אם הנכסים שנותרו בידו הם זיבורית, הקרקע הגרועה, גובה מהם ואינו נזקק לנכסים המשועבדים.
במשנה הקודמת למדנו כי מן התורה די בפירעון חוב מן הזיבורית, ואילו מפני תיקון העולם - כדי שלא תינעל דלת בפני לווים ויימצאו המלווים מסרבים להלוות - תיקנו חכמים שהגבייה תהיה מן הבינונית. משנתנו מלמדת כי תקנה זו נאמרה דווקא כשהגבייה היא מנכסים בני חורין. אך כאשר עומדים מזה נכסים משועבדים ומזה נכסים בני חורין שהם זיבורית, אין זכות לגבות מן הנכסים המשועבדים שנמכרו, אלא נוטל מן הנכסים בני החורין אף שאינם אלא זיבורית - ומטעם תיקון העולם עצמו.
גבייה מנכסי יתומים:
"אין נפרעים מנכסי יתומים אלא מן הזיבורית" - כאשר הגבייה נעשית מנכסים שירשו היתומים מאביהם, ועל האב הייתה הלוואה שיש לפורעה מן העיזבון, אין אוכפים כאן את תקנת חכמים לגבות מן הבינונית, אלא גובים מן הזיבורית בלבד, כדין תורה.
לסיכום: במשנה זו למדנו את סדר הגבייה: כל עוד יש נכסים בני חורין אין נפרעים מן הנכסים המשועבדים, ואפילו הנכסים בני החורין אינם אלא זיבורית; ומנכסי יתומים אין נפרעים אלא מן הזיבורית, כדין תורה, ואין מחילים עליהם את תקנת הגבייה מן הבינונית.