גיטין פרק ג' משנה א': דין לשמה

האזנה לשיעור0:00 / 0:00

גיטין, פרק ג', משנה א'. משנה זו עוסקת בקריטריון היסודי של 'לשמה': הגט צריך להיכתב לשם גירושין של איש זה ואישה זו דווקא. המשנה מציגה ארבע דרגות, זו למעלה מזו, שבכולן חסר תנאי זה והגט נפסל.

"כל גט שנכתב שלא לשום אישה - פסול":

גט שלא נכתב לשם אישה מסוימת כלל, כגון שנכתב סתם עבור אנשים הלומדים את המלאכה, פסול ואינו גט כשר.

"כיצד? היה עובר בשוק ושמע קול סופרים מקרין":

אדם עובר בשוק ושומע את קול הסופרים המקרין בפני תלמידיהם, המלמדים אותם כיצד לכתוב גיטין, ואומרים להם: "איש פלוני מגרש את פלונית ממקום פלוני". אמר אותו עובר: "זה שמי וזה שם אשתי" - פסול לגרש בו, שכן לא נכתב לשם גירושין כלל אלא כאימון בלבד.

מכאן ואילך נוקטת המשנה בלשון "יתר מיכן": אף במקרים שיש בהם רכיב מסוים של 'לשמה', עדיין הגט נפסל:

כתבו לגרש בו את אשתו ונמלך: אדם כתב את הגט עבור אשתו, ונמלך והחליט שלא להשתמש בו, שכן התפייסו ואינם מתגרשים. מצאו בן עירו - אדם הגר עמו באותה עיר, כך ששם המקום שבגט מתאים אף לו - ואמר לו: "שמי כשמך ושם אשתי כשם אשתך", ואם כן אשתמש בגט שאינך חפץ בו. פסול לגרש בו, משום שנכתב אמנם עבור אותם שמות, אך לא עבור אותו אדם; אדם אחר היה נתון במחשבת הכותב.
שתי נשים ששמותיהן שווים: "היו לו שתי נשים ושמן שווה, וכתב לגרש בו את הגדולה - לא יגרש בו את הקטנה". מי שכתב גט לגרש בו את הגדולה, אינו יכול להשתמש בגט זה כדי לגרש תחתיה את הקטנה.
המשאיר את ההחלטה לאחר הכתיבה: אדם האומר לסופר שיכתוב את הגט באופן שיוכל לגרש בו את איזו מנשיו שירצה, שהרי שמותיהן שווים והוא יחליט לאחר מכן - אף גט זה פסול, שכן בשעת כתיבת הגט צריך להיות קבוע וברור עבור מי נכתב.

לסיכום: המשנה מלמדת ארבע דרגות בפסול 'לשמה': גט שנכתב לשם אימון ולא לשם אישה כלל; גט שנכתב לשם אישה אחת ובא להשמש לזוג אחר בעל אותם שמות; גט שנכתב לאישה אחת ובא לגרש בו את צרתה ששמה כשמה; וגט שנכתב מתוך ספק לאיזו מן הנשים ישמש. זוהי הדרישה שהגט ייכתב לשמה - לשם גירושין של איש זה ואישה זו דווקא.

המאמר המקורי

אות גיטין ג:א

כָּל גֵּט שֶׁנִּכְתַּב שֶׁלֹּא לְשׁוּם אִשָּׁה, פָּסוּל. כֵּיצַד. הָיָה עוֹבֵר בַּשּׁוּק וְשָׁמַע קוֹל סוֹפְרִים מַקְרִין, אִישׁ פְּלוֹנִי מְגָרֵשׁ אֶת פְּלוֹנִית מִמָּקוֹם פְּלוֹנִי, וְאָמַר, זֶה שְּׁמִי וְזֶה שֵּׁם אִשְׁתִּי, פָּסוּל לְגָרֵשׁ בּוֹ. יָתֵר מִכֵּן, כָּתַב לְגָרֵשׁ בּוֹ אֶת אִשְׁתּוֹ וְנִמְלַךְ, מְצָאוֹ בֶן עִירוֹ וְאָמַר לוֹ, שְׁמִי כִשְׁמֶךָ וְשֵׁם אִשְׁתִּי כְשֵׁם אִשְׁתֶּךָ, פָּסוּל לְגָרֵשׁ בּוֹ. יָתֵר מִכֵּן, הָיוּ לוֹ שְׁתֵּי נָשִׁים וּשְׁמוֹתֵיהֶן שָׁווֹת, כָּתַב לְגָרֵשׁ בּוֹ אֶת הַגְּדוֹלָה, לֹא יְגָרֵשׁ בּוֹ אֶת הַקְּטַנָּה. יָתֵר מִכֵּן, אָמַר לַלַּבְלָר, כְּתֹב לְאֵיזוֹ שֶׁאֶרְצֶה אֲגָרֵשׁ, פָּסוּל לְגָרֵשׁ בּוֹ: Any bill of divorce that was not written for the sake of a specific woman is invalid. How so? In a case of a man who was passing through the marketplace and heard the sound of scribes who write bills of divorce dictating the text to their students: The man so-and-so divorces so-and-so from the place of such and such; and the man said: This is my name and that is the name of my wife, and he wishes to use this bill for his divorce, this bill is unfit for him to divorce his wife with it, as it was not written for the sake of any woman. Moreover, if one wrote a bill of divorce with which to divorce his wife but later reconsidered, and a resident of his town found him and said to him: My name is the same as your name, and my wife’s name is the same as your wife’s name, and we reside in the same town; give me the bill of divorce and I will use it; the bill of divorce is unfit for the second man to divorce his wife with it. Moreover, if one had two wives and their names were identical, and he wrote a bill of divorce to divorce the older one and then reconsidered, he may not divorce the younger one with it. Moreover, if he said to the scribe: Write a bill of divorce for whichever one of them that I will want and I will divorce her with it, this bill of divorce is unfit for him to divorce either wife with it.