לפנינו משנה ב' שבפרק ב' במסכת גיטין, העוסקת במושג הזמן שבגט: התאריך הנכתב בגט, הצורך בכתיבתו, והכלל שאין הגט כשר אלא אם כן התאריך הנקוב בו נכון.
שני טעמים ניתנו בגמרא לכתיבת הזמן בגט:
משום בת אחותו - כאשר הבעל נשוי לבת אחותו, אשתו אינה רק בת זוגו אלא אף בת משפחתו, ויש מקום לחשוש שאכפת לו מגורלה. לפיכך, אם תזנה, עלול הוא לרצות להצילה מעונש מיתה. אילו לא היה זמן כתוב בגט, היה יכול לכתוב לה גט ולטעון שניתן לה עוד קודם מעשה הניאוף, ונמצא שאינה מנאפת כלל. מחשש זה תיקנו לכתוב זמן בגט.
משום פירות - הבעל אוכל את פירות נכסי מלוג של אשתו, הנכסים שהכניסה עמה לנישואין ונשארים בבעלותה כדי שתיטלם עמה בעת פקיעת הנישואין, ובינתיים הפירות שלו. בהיעדר תאריך בגט עלול הוא לאכול את הפירות אף לאחר הגירושין, שעה שאין לו זכות בהם. משום כך כותבים את הזמן בגט, ושוב אין בידו לאכול את הפירות מעבר לאותו זמן.
לשון המשנה ודיניה:
"נכתב ביום ונחתם ביום" - כשר לכתחילה, וזו הדרך הראויה.
"בלילה ונחתם בלילה" - אף הוא כשר.
"בלילה ונחתם ביום" - כשר, שהרי היום הולך אחר הלילה, ונמצא שהכתיבה והחתימה נעשו באותו יום הלכתי עצמו.
"ביום ונחתם בלילה - פסול" - נכתב ביום ונחתם בלילה שלאחריו, הרי הוא פסול.
טעם הפסול נעוץ בטעם הראשון שהוזכר, משום בת אחותו: אם אירע מעשה ניאוף בזמן שבין הכתיבה לחתימה, יראה הגט כאילו התגרשה מוקדם יותר מכפי שאירע באמת.
שיטת רבי שמעון:
רבי שמעון מכשיר את הגט. הגמרא מבארת כי לדעתו טעם כתיבת הזמן בגט אינו משום איסור עריות של בת אחותו, אלא משום הפירות. החשש הוא שאם הגט נכתב בתאריך מוקדם מן האמת, נבוא להוציא את הפירות שמכר הבעל מידי הלקוחות שקנו אותם, שכן לפי הכתוב בשטר הגירושין חלו הגירושין קודם המכירה, ולא הייתה לו רשות למכור את הפירות. נמצא שנוציא מהם שלא כדין, באומרנו שהפירות נמכרו להם באיסור.
אף על פי כן מכשיר רבי שמעון את הגט, משום שלדעתו משעת כתיבת הגט כבר הפסיד הבעל את הפירות: כיוון שגמר בדעתו לגרשה, מפסיד הוא את הפירות באותה שעה, ואין בידו רשות למכרם מזמן כתיבת הגט, אף שהגט עצמו נמסר במועד מאוחר יותר.
"חוץ מגיטי נשים":
ממשיכה המשנה בדברי רבי שמעון: "שהיה רבי שמעון אומר: כל הגיטין שנכתבו ביום ונחתמו בלילה - פסולין, חוץ מגיטי נשים". "כל הגיטין" - כל השטרות במשמע, ולא גיטי נשים בלבד. פסולם משום שהם בגדר שטר מוקדם, שטר הנושא תאריך מוקדם מן המועד שבו נעשתה ההלוואה בפועל.
ביאור הדבר: המלווה לחברו, ולאחר מכן מכר הלווה מנכסיו שהיו משועבדים להלוואה, גובה המלווה מן הלקוחות שקנו נכסים אלו - ובלבד שהמכירה אירעה לאחר ההלוואה באמת. אך אם שטר ההלוואה נוקב בתאריך מוקדם מן האמת, נמצא שנגבה מן הלקוחות שלא כדין, שכן לפי השטר קדמה ההלוואה למכירה, ואילו במציאות לא כך היה.
לפיכך קובע רבי שמעון שכל השטרות שנכתבו ביום ונושאים את תאריך אותו יום, בעוד חתימתם ומסירתם נעשו בלילה שלאחריו, פסולים - חוץ מגיטי נשים. שכן בגט, כאמור לשיטתו, משעה שכתבו כבר אין הבעל ראוי לפירות, ונמצאו הפירות מכורים שלא כדין, ואפשר לגבותם מן הלקוחות שנמכרו להם.
לסיכום: במשנה זו למדנו את דין הזמן שבגט: שני טעמים לכתיבתו - משום בת אחותו ומשום הפירות; שלושה אופנים כשרים (יום ויום, לילה ולילה, לילה ויום), ואופן פסול אחד - נכתב ביום ונחתם בלילה. רבי שמעון מכשיר בגט אישה, לשיטתו שהטעם הוא משום פירות ומשעת הכתיבה כבר הפסידם הבעל, ומותיר את הפסול בכל שאר השטרות מדין שטר מוקדם.