פרק א', משנה י"ג - השלישי מבין ארבעת המקרים שבהם חזרו בהם בית הלל והורו כבית שמאי. משנה זו מופיעה אף במסכת גיטין (פרק ד', משנה ה'), והיא עוסקת במקרה המיוחד של 'חציו עבד וחציו בן חורין' - אדם שמחציתו מוחזקת כעבד ומחציתו בן חורין.
כיצד נוצר מצב זה:
אדם, נקרא לו יעקב, קונה עבד. העבד נעשה עבד כנעני שבבעלותו, טובל במקווה, נימול, ומעתה אף הוא מחויב במצוות כאישה יהודייה. נפטר יעקב והניח שני יורשים, ראובן ושמעון, ושניהם נעשים שותפים בבעלות על העבד - נקרא לו אליעזר.
שיחרר ראובן את חלקו מסיבה כלשהי, ונמצא אליעזר חצי יהודי. שהרי עבד כנעני כבר טבל ונימול ומקיים מצוות כאישה יהודייה, וכשהוא משתחרר הוא נעשה בן חורין ויהודי גמור, כמעין גר הנכנס דרך הדלת האחורית. אלא שכאן רק מחצית אישיותו שוחררה, ואילו המחצית השנייה עודנה עבד שבבעלות שמעון. נמצא אדם שחציו מחויב במצוות כאיש יהודי וחציו נתון בבעלות ומחויב כאישה יהודייה - ומכאן נולדות כמה תסבוכות.
הבעיה הראשונה - הבעיה הכלכלית:
אישיותו של אליעזר, ובאופן המעשי ביותר תוצרתו הכלכלית, עדיין בבעלות שמעון. אלא ששמעון עומד בפני קושי: כל מה שאליעזר עושה, מחציתו לתועלתו האישית ומחציתו לתועלת שמעון. אם יסרב אליעזר לעבוד, אין בידי שמעון דרך פעולה, שכן מחציתו בת חורין, ואת החלק שהוא בן חורין אין לכפות לעבוד. יהודים בני חורין הם מטבעם, ואין כופים עליהם עבדות.
לפיכך תיקנו חכמים תקנה, וזוהי נקודת המוצא של המשנה: במקום שכל פרוטה של תפוקה תהיה בבעלות משותפת מחצה על מחצה, מחלקים את הימים. בימים לסירוגין - נניח שני, רביעי ושישי - עובד אליעזר עבור שמעון, ובימים ראשון, שלישי וחמישי הוא עובד עבור עצמו. בימים שהם של האדון רשאי שמעון לכפות עליו לעבוד וליהנות מכל התוצרת, ובימים שהם שלו רשאי אליעזר לעשות כרצונו, כדרכו של אדם בן חורין. בכך נפתרה הבעיה הכלכלית של שמעון.
הבעיה השנייה - הבעיה המהותית:
ומה עם אליעזר עצמו? כיוון שחציו בן חורין וחציו עבד, אין לו את מי לשאת:
עבד כנעני - רשאי לשאת שפחה כנענית, ועמה להקים משפחה.
יהודי בן חורין - רשאי לשאת בת ישראל בת חורין.
אך עבד כנעני אינו נושא בת חורין, ויהודי בן חורין אינו נושא שפחה כנענית.
מאחר שאדם זה חציו בן חורין וחציו עבד, כאילו כל תא בגופו חציו בן חורין וחציו עבד, אין בכל האוכלוסייה מי שיוכל לשאת: בת ישראל אינו יכול לשאת מפני שחציו עבד, ושפחה כנענית אינו יכול לשאת מפני שחציו בן חורין. ומה יעשה?
זוהי בעיה יסודית ממש. בניית משפחה עומדת ביסוד תכלית הבריאה, והיא עיקרון יסודי בחוויה האנושית ובמה שברא הקדוש ברוך הוא את האדם לעשות. והנה אדם זה אינו יכול לבנות משפחה, שכן אינו יכול להינשא. אמנם ייתכנו עוד עניינים שבהם הוא לכוד בסבך הלכתי משונה ואינו יכול לעשותם, אך אין הדבר דומה למניעה מהבאת ילדים, שהיא כתכלית הבריאה והחוויה האנושית, ואין רצון הקדוש ברוך הוא שיימנע מכך.
הכרעת המשנה:
מכאן באים לתקנה שנועדה לפתור בעיה זו. בית שמאי אומרים שכופים את בעל העבד לשחרר את עבדו כדי שיוכל להינשא, ובית הלל מסכימים לבסוף שזו האפשרות הטובה מבין השתיים. עם זאת, אין בעל העבד צריך לספוג הפסד כספי, שהרי מדובר במשאב כלכלי שברשותו. לפיכך העבד המשוחרר כותב שטר חוב לבעליו לשעבר וישלם כשתשיג ידו: אם ערכו של עבד בשוק הוא מאה, יכתוב שטר על חמישים - חצי דמיו.
לשון המשנה:
"מי שחציו עבד וחציו בן חורין" - אדם שמחציתו עבד ומחציתו בן חורין, בין אם באופן שתואר לעיל ובין אם שני שותפים קנו את העבד ואחד מהם שיחרר את חלקו. ראוי לציין: אף אם מאה בני אדם ירשו את העבד או קנאוהו ואחד מהם שיחרר את חלקו, כיוון שהוא חלקו בבעלות וחלקו בן חורין - זהו "חציו", ואותם הכללים חלים בין בשניים ובין בתשעים ותשעה בעלים ואחד המשחרר.
"עובד את רבו יום אחד ואת עצמו יום אחד" - זוהי תקנת חכמים: יום אחד עובד עבור אדונו והתוצרת לאדון, ויום אחד לסירוגין עובד עבור עצמו ושומר את הרווחים לעצמו. "דברי בית הלל" - זו שיטת בית הלל.
"אמרו להם בית שמאי: תיקנתם את רבו" - יפה מצאתם פתרון לבעיה הכלכלית של האדון, שכן עתה יכול הוא לכפות עליו לעבוד בימים שהוקצו לו. "ואת עצמו לא תיקנתם" - אך את הבעיה המהותית של חצי העבד עצמו לא פתרתם, שאינו יכול להינשא ולבנות משפחה. "לישא שפחה אינו יכול" - מפני שחציו בן חורין. "ובת חורין אינו יכול" - מפני שחציו עבד. "ליבטל" - וכי יישב בחיבוק ידיים ולעולם לא יינשא? דבר זה בלתי נתפס.
"והלא לא נברא העולם אלא לפריה ורביה" - כל תכלית הקיום היא שיבנו בני אדם משפחות, ואדם זה אינו מסוגל לכך. "שנאמר: לא תוהו בראה, לשבת יצרה" - פסוק בישעיה: לא לשממה ברא את העולם, אלא כדי שיהיה מיושב בבני אדם, ומכאן שעל האדם לדאוג שיהיו לו ילדים.
מדוע נדרש הפסוק מישעיה?
לכאורה יש בידינו פסוק מפורש מן התורה, ואף פעמיים נאמרה בה מצוות פרו ורבו. אלא שמצווה זו חלה רק על מחציתו הבת חורין של אדם זה, שכן במחציתו העבד הוא מחויב במצוות כנקבה, ואישה יהודייה אינה מצווה בפרו ורבו. לעומת זאת הפסוק "לשבת יצרה" מלמד שכל אדם נועד להשתתף ביישובו של עולם, וחיוב זה חל הן על החלק העבד והן על החלק בן החורין שבו. משום כך מועדף פסוק זה.
"אלא מפני תיקון העולם" - כדי לעשות את העולם מקום טוב יותר ולטפל בבעיה זו, "כופין את רבו" - כופים את בעל העבד, "ועושין אותו בן חורין" - להופכו לאדם חופשי ויהודי גמור, שיוכל להינשא ולבנות משפחה. "וכותב שטר על חצי דמיו" - העבד המשוחרר כותב שטר חוב לבעליו הקודם, ובו התחייבות לשלם את מחצית ערכו של עבד כשתשיג ידו.
"וחזרו בית הלל להורות כבית שמאי" - בית הלל חזרו בהם מעמדתם והודו שדבריהם של בית שמאי מסתברים יותר.
אף שיש בתורה איסור "לעולם בהם תעבודו", שאין לשחרר עבדים בחינם ומצווה להחזיקם בעבדותם - וטעם הדבר לטובת העבד, שהרי עבדות בבית יהודי, שמירת כשרות ושבת וכיוצא בהן, היא לתועלתו האמיתית, שכן מבחינת נצחיותו הוא נשמה ולא גוף - מכל מקום מותר לשחרר עבד לצורך מצווה, ואפילו מצווה מדרבנן. וכאן הצורך גדול מזה, ולפיכך הדבר הנכון הוא לשחררו. כך הכריעו בית הלל, וכך ההלכה למעשה.