משנה י"א היא המשנה האחרונה בפרק, והאחרונה מבין ארבעת המקרים שבהם חזרו בית הלל להורות כדברי בית שמאי. נושאה של המשנה הוא העברת טומאה על ידי אוהל, והיא מופיעה בצורה פשוטה יותר במסכת כלים (פרק ט', משנה ב'). נקדים תחילה רקע ונציג את עניינה של המשנה מבחוץ, כפי שעשינו במשניות הקודמות, ולאחר מכן נשוב אל לשונה עצמה.
ארבע קטגוריות של מקבלי טומאה:
אדם - בני אדם.
כלים.
אוכלין - מזון.
משקין - משקאות.
שבעת חומרי הגלם שמהם נעשים כלים:
בגד - אריג.
שק - שיער עיזים.
מתכת.
עור - עורות בעלי חיים.
עצם - החומרים הקשים של בעלי חיים, כגון עצמות ופרסות.
עץ.
ששת החומרים הראשונים נקראים יחד כלי שטף, משום שכלים העשויים מהם ניתנים להטבלה במקווה כדי להיטהר. החומר השביעי הוא חרס - חימר שרוף - והוא שונה מן האחרים: אין הוא נחשב כלי שטף, שכן אינו יכול לרדת למקווה. משמעות הדבר היא שברגע שנטמא כלי חרס, שוב אין דרך לטהרו.
ייחודו של כלי חרס:
תכונה מעניינת נוספת של כלי חרס: בשונה משאר הכלים, אין הוא נטמא במגע ישיר עם מקור הטומאה. כוס של עץ או של מתכת שעכבר מת נגע בה - נטמאת, ואילו אם העכבר המת תלוי בחלל האוויר שבתוכה בלבד - נשארת טהורה. בכלי חרס הדין הפוך: המשטח החיצוני אינו מקבל טומאה, ואם נגע העכבר המת בדופן החיצונית של כוס חרס תישאר הכוס טהורה; אך אם היה תלוי בתוך חלל האוויר שבתוכה - נטמא הכלי. נמצא שכלי חרס נטמא דרך חלל האוויר שבתוכו.
"צמיד פתיל":
התורה מפרטת דין מיוחד בכלי חרס הסתום סתימה הדוקה, המכונה "צמיד פתיל". 'פתיל' עניינו חותם וסתימה, ו'צמיד' פירושו מהודק. כלומר, אם סתמו את פי כוס החרס בטיט או בחומר דומה, עד שאין גישה אל חלל האוויר שבתוכה, שוב אין לטומאה דרך להיכנס לתוכה.
אחת משבע הדרכים שבהן עוברת טומאה נקראת אוהל: השהייה תחת קורת גג אחת עם מת או עם חלק משמעותי ממנו. כל הנמצא תחת אותה קורת גג נטמא, ובכלל זה כלי העץ והמתכת. אולם כלי חרס שנאטם בצמיד פתיל אינו נטמא באוהל, ויתרה מזו - אף תכולתו מוגנת מן הטומאה. אם כוס חרס אטומה מכילה קפה, נשאר הקפה טהור; ואם מונח בתוכה אצבעון תפירה, נשאר האצבעון טהור.
הגנה זו נאמרה בתנאי אחד: שגם הכלי עצמו וגם הפתיל הסותם אותו יהיו טהורים. אולם אם הכלי טמא מלכתחילה, טומאת אוהל עוברת דרכו כאילו לא היה קיים.
תהליך הטהרה:
דבר שנטמא מיטהר בדרך כלל בהטבלה במקווה, ובצאת הכוכבים הוא טהור. יוצא מן הכלל חשוב הוא טמא מת: כלי שנטמא ממת - בין במגע, בין במשא ובין באוהל - אין המקווה מספיק לו. יש להזות עליו תחילה ממי חטאת של הפרה האדומה ביום השלישי וביום השביעי, ורק לאחר מכן להטבילו במקווה.
חברים ועמי הארץ:
חז"ל חילקו את העולם לשני סוגי אנשים: חברים ועמי הארץ. 'חבר' הוא בן החבורה, המתחייב באופן פורמלי לחיות על פי כללי הטומאה והטהרה המחמירים; וכל מי שלא קיבל על עצמו התחייבות זו נחשב עם הארץ. מכיוון שעם הארץ אינו בקי בהכרח בדרכי טומאה וטהרה, מתייחסים אליו חכמים מדרבנן כאל אב הטומאה, והחבר מניח שכל השייך לעם הארץ - מאכליו, משקיו וכליו - טמא.
מטעם זה מגעו של החבר עם שכנו עם הארץ מוגבל: לעולם לא יסעד עמו סעודה ולא יחלוק עמו מאכל. ואולם כלים כן היו חולקים ביניהם, ככל הנראה משום שכלים היו מצויים במחסור. אם נזקקה אשת החבר לאצבעון לתפירה, שואלת היא אותו משכנתה אשת עם הארץ, מטבילתו במקווה, והוא טהור.
ראוי להדגיש: עמי הארץ נחשבים טמאים לא מפני שחשודים הם על אי יושר או על כוונה רעה, אלא משום שאינם בקיאים בהלכות די הצורך כדי לסמוך עליהם. אך נאמנים הם על דבריהם. לפיכך, כאשר אשת החבר שואלת אצבעון משכנתה, היא סומכת עליה: אם תאמר לה שהאצבעון נטמא טומאת מת - תדע שאין המקווה מועיל וצריך תהליך טהרה מלא; ואם לא תאמר דבר, תניח שדי בהטבלה במקווה.
המקרה שבמשנה:
אשת עם הארץ מקפידה לשמור על כוסה בטהרה, ומבקשת לשמור אצבעון טהור עבור שכנתה. לפיכך היא מניחה את האצבעון בתוך הכוס וסותמת את הכוס בצמיד פתיל. מעתה, אף שמת מת בבית וכל אשר בו נטמא באוהל, סבורה היא שכוס החרס האטומה הגנה על תכולתה, האצבעון שבתוכה טהור, ובשמחה תשאילנו לשכנתה החברה.
אלא שכאן נעוצה הבעיה: מאחר שאמרו חכמים שכל אשר לעם הארץ מוחזק טמא, הרי שכוס החרס עצמה טמאה, לכל הפחות מדרבנן. וכלי טמא אינו חוצץ - אף שהוא צמיד פתיל, אין הוא מגן על תכולתו מפני טומאת אוהל. נמצא שמדאורייתא, ולפי מיטב כוונותיה של אשת עם הארץ, האצבעון טהור; אך למעשה, מדרבנן, הוא טמא, וטמא מת.
וכיוון שאשת עם הארץ אינה יודעת זאת, לא תודיע לשכנתה שהאצבעון טמא. השכנה החברה אמנם תניח שהאצבעון טמא כדרך כלי עם הארץ, אך תסבור שדי לו בהטבלה במקווה, ולא תעלה על דעתה שהוא זקוק להזאה ביום השלישי וביום השביעי. נמצאת נכשלת בשמירת טהרתה.
מסקנת חכמים:
לפיכך אמרו חכמים: כלי חרס שהוא צמיד פתיל מציל על האוכל, על המשקה ואף על כלי חרס שבתוכו, שכן שם אין חשש למכשול - עם הארץ יעשה כדרכו, וחבר ממילא לעולם לא ייטול ממנו מאכל ומשקה, וכלי חרס טמא אינו מושאל. אך בכלי שטף, כגון אצבעון של מתכת, שאותו כן ישאילו זה לזה - נגן על החברים ונקבע שהאצבעון שבתוך כלי החרס האטום טמא בכל מקרה, ושכלי חרס אטום אינו מציל מפני התפשטות הטומאה.
נשוב ללשון המשנה:
"כלי חרס מציל על הכל כדברי בית הלל" - עמדת בית הלל בתחילה: כלי חרס אטום מגן על כל תכולתו מטומאת אוהל, אף כשמת מוטל באוהל, ובלבד שהכוס והחותם טהורים.
"ובית שמאי אומרים: אינו מציל אלא על האוכלין ועל המשקין ועל כלי חרס" - בית שמאי מצמצמים את ההצלה לאוכל ולמשקה שבתוך הכלי האטום, וכן לכלי חרס אחר המונח בתוכו, שאף בו נניח שיכול להיות טהור, שכן ממילא אין חבר שואל דברים אלו. אך אצבעון של מתכת, למשל, נניח שטמא.
"אמרו להם בית הלל: מפני מה?" - התורה קבעה שכלי חרס סתום אטום בפני טומאה, ומדוע אפוא תאמרו שהאצבעון טמא?
"אמרו להם בית שמאי: מפני שהוא טמא על גב עם הארץ, ואין כלי טמא חוצץ" - מדובר בכוסו של עם הארץ, וכוס זו טמאה היא, ואין כלי טמא חוצץ בפני התפשטות הטומאה. נמצא שהאצבעון נטמא, ועם הארץ סבור שהוא טהור ומשאילו לשכנו.
"אמרו להם בית הלל: ולא טיהרתם אוכלין ומשקין שבתוכו?" - כיצד ייתכן לומר שכלי החרס הסתום מגן על האוכל והמשקה שבתוכו מלהיטמא, ואילו על אצבעון של מתכת אינו מגן? אין הדברים מתיישבים.
"אמרו להם בית שמאי: כשטיהרנו אוכלין ומשקין שבתוכו - לעצמו טיהרנו" - כשאמרנו שהאוכל והמשקה שבתוך כלי החרס טהורים, לצורכו של עם הארץ בלבד טיהרנו. שהרי מי עתיד לאכול אוכל זה ולשתות משקה זה? עם הארץ עצמו, ויעשה כדרכו. חבר לא יאכל ולא ישתה מהם, ואין אנו חוששים למכשולו.
"אבל כשתטהר את הכלי - טיהרת לך ולו" - אך כשאנו מכריזים שכלי שטף המונח בתוך כלי החרס האטום טהור, בעוד שלאמיתו של דבר עלול הוא להיות טמא, שהרי כלי החרס עצמו מוחזק טמא - אין זו טהרה לו לבדו, לעם הארץ, אלא גם לך, לחבר. במילים אחרות, כל עניינה של הגזרה הוא להגן על החבר מלבוא לידי מכשול, שמא יסבור שהכלי טהור בעוד הוא טמא, או שיסבור שדי בהטבלה במקווה בעוד שהוא טמא מת.
לפיכך, כדי להגן על החברים, נקבע שאין כלי חרס מציל על כלי שטף שבתוכו - כלי שדרכו להיטהר במקווה - שמא ייכשל בכך חבר. וכלל זה נאמר בכל הכלים, בין בכליו של עם הארץ ובין בכליו של חבר, שכן אם ינהגו בכליו של החבר דין שונה, ילמד עם הארץ ממנו ויטעה. אכן, מניחים אנו שעמי הארץ למדו דברים מסוימים ויודעים לא מעט, אך לא די הצורך, ומעט ידיעה עלולה להיות מסוכנת. משום כך נאמר באופן גורף: כל כלי החרס, מדרבנן, אף שהוקפו צמיד פתיל, אינם מצילים על תכולתם כשמדובר בכלי שטף.
"וחזרו בית הלל להורות כדברי בית שמאי" - בית הלל קיבלו את הטענה שיש להגן על החברים, שינו את עמדתם ופסקו כדברי בית שמאי: כלי חרס המוקף צמיד פתיל אינו מגן מדרבנן על כלי שבתוכו מפני טומאת אוהל של מת, כאשר אותו כלי הוא כלי שטף, שמא ישאילנו חבר ויסתפק בהטבלה במקווה בלא לדעת שהוא זקוק לתהליך טהרה מלא של שבעה ימים במי הפרה האדומה.
לסיכום: במשנה זו עמדנו על דיני כלי חרס - שאינו כלי שטף ואינו מיטהר במקווה, ושנטמא דרך חלל האוויר שבתוכו ולא במגע חיצוני - ועל כוחו של צמיד פתיל להציל את תכולתו מטומאת אוהל בתנאי שהכלי והחותם טהורים. ראינו את חלוקת חז"ל בין חברים לעמי הארץ ואת ההנחה שכל אשר לעם הארץ מוחזק טמא, ומתוך כך את המכשול שעלול להיגרם לחבר השואל כלי מתוך כוס אטומה. בית שמאי צמצמו את ההצלה לאוכלין, משקין וכלי חרס בלבד, ובית הלל, שהכירו בצורך להגן על החברים מן המכשול, חזרו להורות כדבריהם - וזהו האחרון מארבעת המקרים בפרק שבהם חזרו בית הלל להורות כדברי בית שמאי.