הגענו לחלקו הרביעי והאחרון של הפרק הראשון במסכת עדיות. עד כה נחלק הפרק לשלושה מהלכים:
משניות א-ג: מחלוקות בין שמאי להלל, שבהן פסקו חכמים שלא כדעת שניהם.
משניות ד-ו: המשניות ה'מטא', העוסקות בשאלה מדוע נשנית דעת יחיד ומה תפקידן של דעות חולקות ודעות מיעוט.
משניות ז-יא: מקרים שבהם נחלק שמאי עצמו עם בית שמאי.
שלוש המשניות האחרונות - יב, יג, יד - עוסקות בתרחישים שבהם נחלקו בית שמאי ובית הלל, ובית הלל חזרו בהם והורו כדברי בית שמאי. בסך הכול יידונו בהן ארבעה מקרים נפרדים, ומשנתנו כוללת שניים מהם. נושאה: אישה שהתאלמנה וההשלכות הנובעות מכך.
רקע: עד אחד נאמן באיסורין:
משנה זו שנויה גם בפרק החמישה עשר של מסכת יבמות, בין הפרקים העוסקים ביסוד שעד אחד נאמן באיסורים, ובעיקר לענייננו - נאמנותו של עד אחד להעיד שאדם מת, ובכך להתיר את אשתו להינשא לאחר.
בדרך כלל, לקביעת נישואין וגירושין נדרשים שני עדים כשרים. אין זה עניין של אישור עובדה בלבד, אלא דרישה מהותית כשלעצמה: אין דבר שבערווה פחות משניים - נדרשים שני עדים כדי לחולל את המעשה עצמו.
אדם שמת מותיר את אשתו אלמנה, בין אם היו עדים למותו ובין אם לאו; ברגע פטירתו פוקעים הנישואין מאליהם. אלא שכדי לקבוע את מותו כעובדה הלכתית - שהרי במצב הידוע לנו האחרון היו נשואים - נדרשים בדרך כלל שני עדים. משום כך תיקנו חכמים והאמינו אף לעד אחד המעיד שאדם מת, כדי להתיר את אלמנתו להינשא. החלופה היא נשים רבות שתישארנה עגונות, לכודות בקשר נישואין לבעל שאיננו ולעולם לא תוכלנה להינשא מחדש. לפיכך הקלו חכמים וסמכו על עדות יחיד.
יתרה מזו: אותו עד יחיד אינו חייב להיות צד שלישי. אף האישה עצמה נאמנת להעיד שבעלה מת - וזהו עיקר עניינה של משנתנו: מה היקפה של קולא זו?
המקרה הראשון: אישה הבאה ממדינת הים:
פותחת המשנה: "אלו דברים שחזרו בית הלל להורות כדברי בית שמאי" - ארבעת המקרים שיובאו בשלוש המשניות הבאות הם אלה שבהם שינו בית הלל את עמדתם ופסקו כדעת בית שמאי.
יש כאן נקודת מוסר: בית הלל היו גאוני עולם, ובוודאי יכלו להעמיד טענות רבות להגנת עמדתם - שהיא כשלעצמה בהחלט ניתנת להגנה. ואף על פי כן עמדו על האמת, קיימו את דברי חז"ל שאדם מודה על האמת, ושינו את דעתם משראו שזו העמדה הראויה והנכונה.
"האישה שבאה ממדינת הים ואמרה מת בעלי - תינשא" - אישה שהגיעה מארץ רחוקה ומדווחת לבית הדין המקומי, שידע כי היא אשת איש, שבעלה מת בהיותם בנכר. אנו מאמינים לעדותה ומתירים אותה להינשא, אף שאין כאן אלא עד אחד, ואף שאין היא אובייקטיבית ולכאורה יש לה עניין אישי בדבר.
המשנה ביבמות מעמידה זאת בשני תנאים:
שלום בינו לבינה: שלא ידוע על יחסים עכורים ביניהם; שאם לא כן, נחשוש שהיא מבקשת להיפטר מבעלה ולהינשא לאחר בעודו חי.
שלום בעולם: שאין מציאות שבגללה עלולה האישה לקפוץ למסקנה שבעלה מת בעוד הוא חי. אזור מלחמה, או אסון טבע כגון התפרצות הר געש, שבו יצא הבעל לדרכו ולא שב: האישה אינה יודעת שמת, אך תניח שכך הוא, ותאמר בליבה שאם לא תדווח על מותו תישאר לכודה לעולם. בתרחישים אלה אין מאמינים לה.
וכן בצדו השני של המטבע: "מת בעלי - תתייבם". אם לא הניח הבעל צאצאים בחיים, נופלת האישה לייבום, ועל פי עדותה שלה בלבד מתירים לה להתייבם. בדרך כלל אין אדם נושא את אשת אחיו אף לאחר מותו, ואף על פי כן בתרחיש זה מאמינים לה ומתירים את הייבום.
"בית הלל אומרים: לא שמענו אלא בבאה מן הקציר בלבד" - בית הלל אינם משתכנעים. מודעים הם לתקדים שבו האמינו חכמים לאישה המדווחת על מות בעלה, אך לדעתם היה זה מקרה ספציפי ביותר: מעשה שהיה בקציר חיטים.
וכך היה המעשה: אדם יצא לקצור חיטים, הכישו נחש ומת. לא היו שם עדים כשרים להעיד מה אירע, אך אשתו ידעה, חזרה וסיפרה, ובית הדין שלח שליחים שמצאו את הגופה ואף זיהו שאכן זהו בעלה המנוח. הנקודה היא שבתרחיש כזה המקום אינו רחוק, בית הדין יכול לחקור והאמת תצא לאור. אך כאשר הדיווח מגיע מקצה העולם - מי יחקור? ומניין שנקל בו?
השיבו להם בית שמאי: "אחד הבא מן הקציר ואחד הבא מן הזיתים ואחד הבא ממדינת הים" - אמנם המעשה אירע בקציר חיטים, אך ברור שהקציר עצמו אינו רלוונטי. אילו הייתה האישה באה ומדווחת שבעלה הוכש בנחש בשעת מסיק זיתים, לא היינו אומרים שאין זה קציר חיטים ולפיכך אין להאמין לה; זיתים או חיטים, מה בכך? וכיוצא בזה, מה לי קרוב ומה לי רחוק? הרי בסופו של דבר עתידה השמועה להתפרסם. "ולא דיברו בקציר אלא בהווה" - נקטו חכמים בקציר משום שזה המקרה שאירע בפועל, אך הכלל כללי הוא: אישה הבאה ומדווחת שבעלה מת - נאמנת.
"וחזרו בית הלל להורות כבית שמאי" - קיבלו בית הלל את הסברה הזו: אף שמדובר בארץ רחוקה, אנשים באים והולכים, הדבר יתפרסם בסופו של דבר, ולפיכך נאמין לה.
המקרה השני: גביית הכתובה:
חלקה השני של המשנה בנוי על הראשון ועוסק באותו מקרה עצמו. "בית שמאי אומרים: תינשא ותיטול כתובתה" - לא זו בלבד שהיא נישאת על סמך עדות עצמה שבעלה מת, אלא אף גובה את כתובתה. מדובר בעיקר כתובה, מאתיים הזוז שהובטחו לה בשעת נישואיה.
"ובית הלל אומרים: תינשא ולא תיטול כתובתה" - להינשא רשאית, אך אין היא גובה מן העיזבון את מאתיים הזוז. טעמם: הנאמנות שנתנו חכמים לעד אחד היא יוצאת דופן, שהרי לקביעת עובדה הלכתית בבית דין נדרשים שני עדים כשרים, וכאן אין אלא עד אחד, אישה, והיא עצמה בעלת הדבר. הקולא נועדה אך ורק מחשש עגונות, שלא תישארנה לכודות בלא יכולת להינשא. אך במאתיים הזוז אין כל עניין של עגינות; זהו דין ממונות, ובתביעה ממונית הכלל הוא המוציא מחברו עליו הראיה. משחסרים לה שני עדים, אין היא יכולה להוציא ממון.
"אמרו להם בית שמאי: התרתם את הערווה החמורה ולא תתירו את הממון הקל?" - אם התרתם אישה שדינה כאשת איש להינשא לאחר, שזהו האיסור החמור שבחמורים, עוון שדינו מיתה, כלום לא תתירו לה לגבות את כתובתה בשעה שהיא נישאת? מאתיים זוז בלבד הם. אין זה מתקבל על הדעת להקל בגדול ולהחמיר בקטן.
"אמרו להם בית הלל: לא מצינו שאין האחים נכנסין לנחלה על פיה" - השלכות ממוניות רבות נובעות ממותו של אדם, וכשם שאין מאמינים לה כדי לאפשר ליורשים לרדת לנחלה, כך אין נותנים לה לגבות מן העיזבון. אחד הדין.
השיבו בית שמאי שתביעת כתובתה שונה מכל תביעה ממונית אחרת, "ומספר כתובתה נלמד" - מקריאה מדויקת בנוסח הכתובה, כפי שהיה נהוג בימי המשנה, שבו כותב הבעל לאשתו: "שאם תינשאי לאחר תיטלי מה שכתוב ליכי". יש לזכור: אישה שנשארה אלמנה אינה גובה את כתובתה, אלא ממשיכה להתגורר בביתו ובנחלתו של בעלה המנוח; רק אם בחרה להינשא מחדש היא גובה את כתובתה, מאתיים זוז.
הואיל והכתובה עצמה קושרת במפורש בין נישואיה מחדש לבין גביית כתובתה, למדים אנו שאף שתביעות ממוניות אחרות הנובעות ממות הבעל טעונות שני עדים, גביית הכתובה שזורה לחלוטין ביכולתה להינשא. ומאחר שהתרנו לה להינשא, נתיר לה גם ליטול את כתובתה.
"וחזרו בית הלל להורות כבית שמאי" - קיבלו בית הלל טיעון זה, שנוסח הכתובה מבהיר כי תביעת הכתובה, לפחות עיקר כתובה, שונה משאר ההתחייבויות הממוניות הנובעות ממותו של אדם. ולפיכך לא זו בלבד שהיא נישאת, אלא אף נוטלת את כתובתה.
בשתי המשניות הבאות, יג ויד, נעסוק בשני המקרים הנותרים שבהם חזרו בית הלל להורות כדברי בית שמאי.