לפנינו המשנה האחת עשרה בפרק א' של מסכת עדויות, האחרונה מבין המשניות שבהן חלוקים שמאי ובית שמאי. נושאה הוא דיני טומאה וטהרה, והיא כוללת שני תרחישים נפרדים: כסא של כלה, וכיסא שנקבע בעריבה.
רקע: מהו כלי המקבל טומאה?
כדי שדבר יהיה מקבל טומאה, עליו להיות כלי המשמש תכלית מסוימת. תכלית זו נקבעת בדרך כלל על פי כוונתו של האדם שיצר את הכלי. עוד יש להקדים כלל השייך לכל סדר טהרות: כאשר המשנה אומרת על חפץ שהוא "טמא", אין הכוונה שהוא טמא בפועל, אלא שהוא מקבל טומאה.
התרחיש הראשון: כסא של כלה:
כסא של כלה הוא כיסא מקושט, שרק כלה ראויה לשבת בו; אישה שאינה כלה תתבייש לשבת עליו. (ראוי לעיין בתמונה של כיסא כזה, שכן תמונה אחת שווה אלף מילים.) המשנה עוסקת במקרה שבו ניטלו חיפוייו של הכיסא - משענות היד שבצדדיו נשברו. כעת הכיסא אינו ראוי לאישה שאינה כלה, שכן לא תשב בכיסא של כלה, ואף לא לכלה עצמה, שהרי אין זה מכובד לשבת בכיסא שבור. השאלה היא, אם כן, האם כיסא כזה עדיין מקבל טומאה, אף שאינו יכול לשמש לתכליתו המקורית.
לשון המשנה: "כסא של כלה שניטלו חיפוייו, בית שמאי מטמאין ובית הלל מטהרין". משנה זו מופיעה גם בפרק כ"ב של מסכת כלים.
בית שמאי מטמאין: הכיסא עדיין מקבל טומאה. אמנם אין הוא ראוי עוד לכלה, אך כל אדם רגיל יכול לשבת עליו, והוא מתפקד ככיסא לכל דבר. ירידת הידיות אינה מבטלת את שימושו.
בית הלל מטהרין: הכיסא נעשה מלכתחילה עבור כלה. משנשבר, שוב אין הכלה יושבת עליו, והרי הוא כיסא שאינו מתפקד וזקוק לתיקון. אין איש יושב עליו עד שיתוקן, ולפיכך אינו מקבל טומאה.
שמאי, המחמיר מכולם, אומר: "אף מלבן של כיסא טמא": כיסאות נועדו לישיבה, וכל עוד החפץ יכול לשמש לישיבה הוא מקבל טומאה - ואפילו אם לא נותרה ממנו אלא המסגרת הבסיסית בלבד. מסגרת זו, מעין שרפרף או פחות מכך - ריבוע ובו ארבע רגליים היוצאות מתחתיתו - ראויה לישיבה, ולפיכך היא לבדה כבר מקבלת טומאה.
ההלכה כבית הלל: כיסא שנשבר ואינו ראוי לשימושו הרגיל, ואיש אינו משתמש בו, אינו מקבל טומאה כלל.
שני סוגי קבלת טומאה:
חלקה השני של המשנה בנוי על יסוד זה, ולהבנתו יש להקדים שבדיני טומאה קיימים שני סוגי כלים. הסוג הראשון הוא כלים כלליים, המקבלים טומאה במגע ישיר או בשהייה תחת קורת גג אחת עם המת (אוהל) וכיוצא בזה. הסוג השני הוא תת-קטגוריה מיוחדת: משכב, מושב ומרכב - דברים שנועדו לשאת את משקלו של אדם, כגון כיסא, מיטה, שטיח או אוכף. כלים אלו מקבלים טומאה מיוחדת מארבעה מקורות טומאה חזקים: הזב, הזבה, הנידה והיולדת, שמחמת נוזלים היוצאים מהם הם טמאים. ארבעה אלו מעבירים טומאה בדרך הנקראת מדרס, כלומר בהנחת משקלם על דבר שנועד לשאת משקל של אדם.
לטומאת מדרס שני חידושים על פני כללי התפשטות הטומאה הרגילים:
אין צורך במגע ישיר: כמשל הנסיכה והעדשה - אם עשרה מזרנים מונחים זה על גבי זה, ועל גביהם יושבת יולדת, נידה או זבה, כל המזרנים נטמאים, ואף התחתון שבהם, אף שלא נגעה בו כלל.
הכלי נעשה אב הטומאה: בדרך כלל בהעברת טומאה יורד כל כלי בשרשרת דרגה אחת מן הקודם לו, אך במדרס אין הדבר כן. אם זב, זבה, נידה או יולדת יושבים על כיסא, והכיסא עומד על שטיח, נעשים הכיסא והשטיח אבות הטומאה, ומעבירים טומאה לכלים ולאנשים אחרים.
נמצא שיש לברר בכל כלי: האם הוא מוגדר כדבר שנועד לשאת משקל של אדם, ולפיכך מקבל טומאת מדרס, או שמא הוא כלי רגיל, שאינו מקבל מדרס אלא נטמא במגע ישיר בלבד. עוד יש להקדים עיקרון נפרד: כאשר מחוברים שני חלקים לכלי אחד, חלקו העיקרי והפעיל של הכלי הוא הקובע את מעמדו. כך סכין שלהבה ממתכת וידיתה מעץ נחשבת כולה כלי מתכת, שכן העץ טפל ללהב שהוא עיקרה של הסכין.
התרחיש השני: כיסא שקבעו בעריבה:
המשנה דנה במקרה יוצא דופן: שרפרף, שהוא כלי המקבל טומאת מדרס משום שנועד לשאת משקל של אדם, שחיברוהו לעריבה. עריבה היא גיגית שבה הייתה האישה לשה את בצקה בתקופת המשנה. בחיבור השרפרף לעריבה נוצר לא מקום ישיבה אלא מדף שימושי להנחת כלים: הלש בעריבה זקוק למקום שעליו יניח את כלי המים או את המיכל שבו השאור. השאלה היא האם השרפרף שומר על מעמדו כדבר שנועד לישיבה ולשאת משקל, ולפיכך מקבל מדרס, או שמא נעשה טפל לעריבה ואינו אלא מדף, ולכן מקבל טומאה כדרך שהעריבה מקבלת, אך לא בטומאת מדרס.
לשון המשנה: "כיסא שקבעו בעריבה, בית שמאי מטמאין ובית הלל מטהרין".
בית שמאי מטמאין: כאן אין הכוונה שהכלי מקבל טומאה בלבד, אלא שהוא מקבל אף טומאת מדרס. הכלי נבנה מלכתחילה למקום ישיבה, ואף לאחר שנקבע בעריבת הלישה עדיין עשוי אדם לשבת עליו. בתקופת המשנה, כשהריהוט היה מועט, מי שחסר לו כיסא היה יושב על המדף שבעריבה. משום כך שומר הכלי על מעמדו כמקום ישיבה ומקבל טומאת מדרס, עד שנעשה אב הטומאה כאשר זב יושב עליו.
בית הלל מטהרין: אף כאן אין הכוונה שאינו מקבל טומאה כלל, אלא שאינו מקבל טומאת מדרס. אם נגעו בו זב או זבה, נטמא המדף - אך לא כאב הטומאה אלא כראשון לטומאה, מחמת מגע.
שמאי, המחמיר מכולם, אומר: "אף העשויה בה": לא זו בלבד ששרפרף שחוברו לעריבה שומר על מעמדו כמקום ישיבה, אלא אף עריבת לישה שנבנתה מתחילה עם מדף, ומדף זה ראוי לישיבת אדם - שכן במצבים מסוימים היו יושבים עליו - די בכך שייחשב מקום ישיבה, ויקבל טומאת מדרס. בית שמאי חולקים על כך וסוברים שאין זה אלא מדף על גבי עריבת לישה, ומאחר שאינו מיועד לישיבה אינו מקבל טומאת מדרס, ובוודאי שבית הלל מסכימים לכך.
לסיכום: במשנה זו שני תרחישים. בראשון - כסא של כלה שניטלו חיפוייו: בית שמאי מטמאין משום שעדיין ראוי לישיבת כל אדם, בית הלל מטהרין משום שאיבד את ייעודו, ושמאי מחמיר עד שאף מלבן הכיסא בלבד מקבל טומאה; וההלכה כבית הלל. בשני - כיסא שנקבע בעריבה: הדיון הוא בקבלת טומאת מדרס, המיוחדת לדברים הנועדים לשאת משקל של אדם; בית שמאי מטמאין אף במדרס, בית הלל מטהרין ממדרס ומחייבים רק בטומאת מגע, ושמאי מחמיר אף בעריבה שנעשה בה מדף מלכתחילה.