משנה י"א חוזרת אל מתכונתה הרגילה של המסכת - מחלוקות שבהן חלוקים בית שמאי ובית הלל. הנושא שלפנינו הוא המשך דיני מעשר שני, ובמוקדו פריטת המטבע שהעלה אדם לירושלים למטבעות קטנים.
החשש שביסוד המחלוקת:
המטבעות הקטנות עשויות נחושת, ולנחושת אין אורך החיים שיש לכסף: היא מתחמצנת, מוריקה, ולבסוף מתפוררת ונפרדת עד שאינה כסף כלל. אדם הפורט את מטבע הכסף שלו למטבעות נחושת עלול שלא לנצל את כולן לקניית מזון בירושלים, ותיוותרנה בידו שאריות. הוא לא ימיר אותן בחזרה לכסף כדי לפרוט אותן שוב בפעם הבאה, אלא יפקידן בבנק או אצל בן דודו בירושלים - ובינתיים יחלידו, ייפגמו ויתבלו עד שלא יהיו שמישות. נמצא שיהיה בידו פחות כסף לקניית מעשר שני, ופחות מעשר שני יאכל, וזאת מבקשים למנוע. מכאן השאלה: איזה חלק מן הסלע מותר לפרוט לנחושת, שמא יישארו שאריות שירדו לטמיון?
לשון המשנה:
"הפורט סלע של מעשר שני בירושלים" - הפורט סלע, שהוא מטבע כסף גדול, למטבעות קטנים ממנו בירושלים. כאן משמשת המילה "פורט" במובנה הרגיל, בשונה מן המשנה הקודמת.
שיטות התנאים ערוכות מן המקל אל המחמיר:
"בית שמאי אומרים: בכל הסלע מעות" - מותר לפרוט את הסלע כולו למטבעות קטנים, ולקבל תמורת סלע כסף אחד שבע מאות שישים ושמונה פרוטות נחושת קטנטנות. בית שמאי הם כאן המקילים ביותר - דבר שאינו אופייני, ואף על פי כן כך הוא: הרשות נתונה לפרוט את הכול.
"ובית הלל אומרים: בשקל כסף ובשקל מעות" - מעין פשרה, מחצה על מחצה: שווי שקל, שהוא חצי הסלע, יישאר בכסף, והשקל השני, החצי האחר, ייפרט למעות - מטבעות נחושת קטנים. וכיוון שהוא פורט פחות, פוחת הסיכוי שיישאר עודף שיאבד בסופו של דבר.
"הדנין לפני חכמים אומרים: דינרים כסף... דינר מעות" - לדעתם אין פורטים אלא רבע. בסלע אחד ארבעה דינרים, והדינר אף הוא מטבע כסף: שלושה מארבעת הדינרים יישארו דינרי כסף, ואת שווי הדינר הרביעי יפרוט למטבעות נחושת.
"הדנין לפני חכמים" הוא ביטוי מיוחד, והוא מתייחס לארבעה או חמישה מן התנאים שלא האריכו ימים דיים כדי לקבל סמיכה ואת התואר "רבי", ואף על פי כן היה משקלם בתקופת המשנה רב. ואלו הם: שמעון בן עזאי, שמעון בן זומא, חנניא המצרי וחנניה בן תרדיון, ולפי דעות מסוימות אף חמישי - שמעון התימני.
"רבי עקיבא אומר: דינרים כסף... מעות" - רבי עקיבא מחמיר יותר: שלושה דינרים מן הסלע יישארו כסף, ואף מן הדינר הרביעי לא ייפרט אלא רבע למטבעות נחושת, ושלושת רבעיו הנותרים יישארו אף הם בכסף. נמצא שלוש דינרים ושלושת רבעי הדינר נשארים בכסף, ורבע של רבע - שהוא אחד חלקי שישה עשר - הולך לנחושת.
"רבי טרפון אומר: אספר כסף" - מחמיר עוד יותר: אחד חלקי עשרים בלבד, חמישה אחוזים, ייפרט לנחושת. שלושת רבעי הסלע נשארים בכסף, ומן הדינר הרביעי אין ממירים אלא שווי של אספר אחד למעות. האספר הוא מטבע יווני נפוץ, וחמישה אספרים בדינר אחד; ארבעת האספרים הנותרים נשארים ככסף. וחמישית מרבע היא אחד חלקי עשרים.
שיטת שמאי - החמורה שבכולן:
שמאי עצמו אומר שאין פורטים מטבעות כלל. חששו כפול. החשש הראשון הוא החשש המשותף לכל השיטות: המטבעות הקטנות עלולות להתעפש ולהתקלקל אם לא יומרו בחזרה, ואין רצוננו שיאבדו דברים לבטלה.
אך יש חשש שני, ומחמתו כל שיעור של פריטה בעייתי: אין מוציאים כספי מעשר שני אלא לקניית מוצרי מזון ודברים הנצרכים לגוף - מאכל, משקה או שמן לסיכה - ואין משלמים מהם עבור מונית או חשבון מלון. ומה יארע? יגיע אדם לירושלים, יפרוט את סלע הכסף למטבעות נחושת, והללו יהיו מונחות בכיסו. ייקח מונית למלון ויידרש לשלם, וכל שבכיסו הוא כספי מעשר שני, ועלול הוא להוציאם בטעות או במתכוון - וזה אסור.
לפיכך אומר שמאי: "יניחנה בחנות ויאכל כנגדה" - אין פורטים את המטבע למטבעות קטנים העלולים להתערבב ולהתבזבז בטעות, אלא נותנים את מטבע מעשר שני כולו לחנווני, ורושמים כנגדו חוב שיקוזז. אמנם ייתכן שהחנווני אינו מכיר את הקונה, שהרי בא מעיר אחרת, ולא ייתן לו אשראי; אך משנתן בידו את המטבע ואמר: "הרי המטבע לפניך, ואני צריך להוציא כנגדו - וכל שאקנה בחנותך ננכה מערך המעשר ונחלל אותו על המצרכים", מועיל הדבר, שהרי מחלל הוא על דברי מאכל.
הוא הדין אם ייתן את המטבע לבעל המזיגה אם משקה הוא קונה, או לנחתום אם על לחם הוא מחלל. ועיקר הדבר: החנווני ינכה חתיכה אחר חתיכה, והקונה יאכל כנגדה ויצרוך את מאכלו ומשקהו תוך ניכוי משווי המטבע כפי מה שהוא קונה וצורך. ובסוף שהותו, כל שנותר ולא נוצל יחזיר לו החנווני במטבעות, ומטבעות אלו קדושת מעשר שני עליהן, וישמרם עד הפעם הבאה.
להלכה: נפסק כבית הלל - מחצה על מחצה. הפורט את מטבעות הכסף שלו למטבעות נחושת, יפרוט מחצה לנחושת, והמחצה השנייה תישאר בכסף.