עירובין, פרק ג', משנה י"א. במשנה הקודמת מנה רבן גמליאל שלוש חומרות, וכאן שנויות שלוש קולות שלו, הקשורות אף הן ליום טוב: "אף הוא אמר שלושה דברים להקל" - שלושה פסקים שבהם הקל רבן גמליאל ביחס לחכמים. ואף כאן, אין ההלכה כמותו.
הקולא הראשונה - "מכבדין בין המיטות":
לדעת רבן גמליאל מותר ביום טוב לכבד את הרצפה שבין המיטות שעליהן אכלו. יסוד האיסור: אין לכבד רצפת עפר, שמא ישווה האדם את הגומות שבקרקע - 'משווה גומות' - ומלאכה זו היא מלאכת בונה מן התורה. בונה עניינו שיפור מבנהו של דבר המחובר לקרקע, ובכלל זה רצפת הבית, ואין במלאכה זו מיעוט שיעור, ולפיכך האיסור מדאורייתא. כמובן, כאשר אין האדם מתכוון לכך אין זה איסור תורה, אך מכל מקום הדבר אסור.
טענת רבן גמליאל: מדובר בשטח קטן המטואטא בתדירות, שהאדם יודע אם נוצרה בו גומה אם לאו, ואין זה מצוי שתימצא בו גומה כעת - ולפיכך מותר לכבדו, לכל הפחות ביום טוב. בשבת אף הוא מודה שאסור, שכן עונשה של מלאכה בשבת חמור מזה שביום טוב: ביום טוב מלקות, ואילו בשבת כרת. להלכה נפסק כדעת חכמים, שאין מכבדין אף ביום טוב.
להלכה למעשה בזמן הזה: המנהג הרווח הוא שבית שרצפתו מרוצפת באריחים על גבי הקרקע - מותר לכבדה, שהרי אין בה חשש שייווצרו גומות.
הקולא השנייה - "ומניחין את המוגמר ביום טוב":
המוגמר הוא הקטרת בשמים: על גבי גחלת בוערת מניחים דבר המעלה עשן ריחני, כגון לבונה, שהיא שרף עץ מיובש. רבן גמליאל מתיר זאת ביום טוב, משום שביום טוב הותרו מלאכות לצורך אוכל נפש - הנאה ישירה של הגוף. וכשם שמותר לעסוק באכילה ובשתייה, כך מותר להשיג ריח טוב להנאה אישית ישירה. אף שיש כאן הבערה, גרימת עשן ושריפת הבושם, סבור רבן גמליאל שהדבר מותר מדין אוכל נפש.
ולאמיתו של דבר יש כאן חשש נוסף: לא זו בלבד שיש בכך הבערה, אלא אף מכבה - שבהניחו את המוגמר על הגחלת הבוערת שמתחתיו, הריהו מכבה אותה.
חכמים אמרו: קולת אוכל נפש שביום טוב אמורה בדברים ש'שווה לכל נפש', שאדם רגיל נהנה מהם. הקטרת קטורת אינה כזאת - רק העשירים והמפונקים, כרבן גמליאל, נהנים ממנה, ואין רוב בני האדם מקטירים בשמים בביתם לאחר האכילה. ומשאין הדבר שווה לכל נפש, אין להתירו ביום טוב, וכן ההלכה. שאלה זו מהדהדת במחלוקת שבדורות האחרונים בעניין עישון סיגריות ביום טוב.
הקולא השלישית - "ועושין גדי מקולס בלילי פסחים":
רבן גמליאל חי מיד לאחר החורבן. בזמן שבית המקדש היה קיים היה אופן מיוחד לצליית קרבן הפסח בליל הסדר: הוא נצלה על גבי שיפוד, והכתוב דורש שייצלה הבעל חיים כולו, ובכלל זה הכרעיים והקרביים. את הכרעיים היה צריך לחתוך כדי שהצלייה תיעשה כראוי ולא יישרפו על השיפוד, ואת המעיים היה צריך להוציא כדי לנקותם מן הפסולת שבתוכם, שהרי אין מבשלים אותם כמות שהם.
לפיכך הונחו הכרעיים והמעיים על השיפוד, וראש הבהמה הנצלית מעליהם. חז"ל ראו בכך דמיון לחייל הנושא את כלי נשקו וקסדתו, שהרי הכול מונח יחד - ומכאן הכינוי 'מקולס', כמי שמוכן למלחמה או שקסדה על ראשו. כך הייתה המסורת בידם לצלות את בשרם בליל הסדר.
אף שלאחר החורבן שוב אין קרבן פסח, ציפו הכול לבשר הצלוי באותו אופן מיוחד, ורבן גמליאל הקל ואמר שאפשר לעשות כן אף עתה: אין זה קרבן אלא בשר בעלמא, אלא שהוא נצלה בדרך הישנה החביבה על הכול.
וחכמים אסרו: הבריות יראו בשר זה נצלה בדמות קרבן פסח, ויסברו שאכן מקדישים קרבנות פסח ואוכלים אותם מחוץ לירושלים - דבר שאי אפשר לעשותו בזמן שבית המקדש חרב. מחמת החשש שיטעו הבריות אסרו לצלות גדי מקולס - כבש או עז בדרך שבה נצלה קרבן הפסח - בליל הסדר.
השולחן ערוך כותב שאם הבשר מחולק לחתיכות כדרך בהמה רגילה - כעין 'שישליק' הצלוי על שיפוד - הדבר מותר. אולם הגמרא מעמידה היתר זה דווקא במקום שנהגו בו לאכול צלי בפסח. והמשנה ברורה כותב שבכל ארצות אשכנז נהגו שלא לאכול בשר צלוי כלל בליל הסדר - וזה מנהגנו, בני אשכנז - כדי שלא יעלה על דעת הבריות שיש בדבר דמיון לקרבן ויבואו לידי טעות.
לסיכום: במשנה זו מנה רבן גמליאל שלוש קולות: כיבוד בין המיטות, שאיסורו משום משווה גומות שהוא מלאכת בונה; הנחת המוגמר, שנאסרה משום שאינה שווה לכל נפש; ועשיית גדי מקולס בליל הסדר, שנאסרה מחשש שיטעו הבריות ויסברו שמקריבים קרבן פסח בזמן הזה. בשלושתן נפסקה ההלכה כדעת חכמים ולא כרבן גמליאל.