המשנה שלפנינו היא האחרונה שבפרק ג' במסכת עדויות, וחותמת את רשימת התנאים הנמנים בו בסדר יורד לפי גילם. האחרון שבהם הוא רבי אלעזר בן עזריה, שהיה באותה עת בן שמונה עשרה לפי התלמוד הבבלי, ובן שש עשרה לפי התלמוד הירושלמי. אף לו שלוש הלכות נוספות שבהן נחלק על החכמים: הוא הקל והתיר, ואילו חכמים אסרו.
"פרתו יוצאה ברצועה שבין קרניה":
כפשוטם של דברים, מדובר בפרה שיצאה בשבת ורצועה קשורה בין קרניה. הגמרא מעירה כי רבי אלעזר בן עזריה היה עשיר ובעל פרות רבות, ולא היה מקום לייחס לו פרה אחת בלבד; אלא שבפועל הייתה זו פרתה של שכנתו, והיא זו שהניחה לפרתה לצאת ברצועה. רבי אלעזר בן עזריה לא מחה בידה, ומשום כך מייחסת המשנה את האחריות אליו ונוקטת "פרתו".
יסוד הדין: מן התורה נצטווינו "למען ינוח שורך וחמורך" - חובה על האדם שלא לגרום לבהמתו לעשות מלאכה בשבת, אחת מל"ט המלאכות, ובכללן הוצאה והעברת חפץ ברשות הרבים. וכשם שאדם עצמו אסור בהעברת חפצים ברשות הרבים ואף על פי כן רשאי לצאת בבגדיו ובתכשיטיו, משום שהם בטלים לגופו ואינם נחשבים משא נפרד ממנו - כך אף בבהמה.
לפיכך, דברים הנועדים להגנת הבהמה, לחימומה ואף לקישוטה - ובלבד שאלו קישוטים רגילים ומקובלים - מותרים. השאלה היא אפוא ברצועה שבין קרני הפרה: האם דרך רגילה היא לקשט בה, אם לאו.
רבי אלעזר בן עזריה הקל וסבר כי הרצועה היא לנוי ולקישוט, ואין היא נחשבת משאוי על הבהמה, ולפיכך רשאית היא לצאת בה בשבת. חכמים חלקו וקבעו כי אין זו דרך רגילה לקשט בה בהמות, ואין הרצועה בגדר תכשיט אלא משאוי ממש, ולכן אסור להניח לפרה לצאת בה בשבת.
"ומקרדין את הבהמה ביום טוב":
רבי אלעזר בן עזריה התיר לסרק את הבהמה במסרק מתכת צפוף, בעל שיניים קטנות וחדות, כדי להסיר ממנה קרציות וכינים - כדרך שמסרקים ילד להוצאת כינים משערו. החשש הוא שהגירוד במסרק המתכת עלול לגרום לבהמה דימום, וגרימת דימום בשבת או ביום טוב היא מלאכה (בגדר שוחט).
טענתו של רבי אלעזר בן עזריה היא שאין הדבר מוכרח שיקרה, ואף אם יקרה - אין האדם מתכוון לכך ואין לו כל עניין שבהמתו תדמם. נמצא שהדבר תלוי במחלוקת הנמשכת לאורך הסוגיות כולן: רבי יהודה אוסר 'דבר שאינו מתכוון', ורבי שמעון מתיר, וההלכה למעשה כרבי שמעון. בדרך זו נקט רבי אלעזר בן עזריה במשנתנו: אף אם ייגרם דימום, לא נתכוון לכך ואין הוא עושה את המלאכה. רבי יהודה, לעומתו, אוסר אף את הסירוק במסרק מתכת - וכך אף ההלכה, כפי שיתבאר להלן.
טחינת פלפלין ביום טוב:
הדבר השלישי שבו נחלק: רבי אלעזר בן עזריה התיר לטחון פלפל ביום טוב ברחיים קטנות המיוחדות לכך, וחכמים לא התירו. החשש כאן הוא משום 'עובדין דחול' - פעולות שדרכן להיעשות בימות החול. גדרו של איסור זה קשה להגדרה מדויקת, ונראה שהוא נתון במידה מסוימת להערכה: חכמים סמכו על ההכרה המעשית, שכשרואים פעולה כזו יודעים לזהותה.
בגדר השערה בלבד ניתן להוסיף: בזמן המשנה היו טוחנים דברים רבים, וטחינה - ובראשה טחינת הקמח - הייתה מלאכה מפרכת ומייגעת, מן המטלות שהכול ביקשו להימנע מהן. משום שהטחינה ברחיים הקטנות דומה לה, נראית היא כפעולה של חול. כך או כך, חכמים סברו שטחינת פלפל, אף במטחנה קטנה שאין מכינים בה כמות גדולה, אסורה, וכן ההלכה למעשה. המשנה ברורה כותב שאף טחינה כזו בשבת אינה מותרת.
דעת רבי יהודה וחכמים:
המשנה טרם הסתיימה. רבי יהודה, הסובר ש'דבר שאינו מתכוון' אסור, אומר: "אין מקרדין את הבהמה ביום טוב" - אין לסרק את הבהמה במסרק המתכת החד וצפוף השיניים ביום טוב, וכן בשבת, מפני שהוא עושה חבורה ועלול לגרום לדימום, ואיסור זה קיים אף בדבר שאינו מתכוון. "אבל מקרצפין" - מותר להשתמש במסרק עץ ששיניו גדולות יותר, שאין הוא עלול לגרום לבהמה דימום.
חכמים אומרים: "אין מקרדין ואף לא מקרצפין" - לא במסרק עץ ולא במסרק מתכת, גזירה שמא ישתמש היום במסרקי עץ ולמחר במסרקי מתכת האסורים. וההלכה כחכמים: אין לסרק את הבהמה בשבת בשום כלי. החשש הוא שהסירוק יתלוש שערות; ואף שקיימא לן שדבר שאינו מתכוון מותר, אין זה אמור במקום 'פסיק רישא' - היכן שבוודאות תיעשה המלאכה. תלישת שערות הבהמה, וכן גרימת הדימום, הן בגדר פסיק רישא, שכן קרוב לוודאי שיתרחשו.
לסיכום: שלוש קולותיו של רבי אלעזר בן עזריה נדחו להלכה, ובכולן נפסק כחכמים: אין הפרה יוצאת ברצועה שבין קרניה, אין מקרדין ואף לא מקרצפין את הבהמה בשבת וביום טוב, ואין טוחנין פלפלין ביום טוב.