פרק ג' משנה י"ג. המשנה שלפנינו מונה שלושה תחומים בהלכות יום טוב שבהם היה רבן גמליאל מחמיר, וההלכה נפסקה כדברי החכם לקולא. מקורו של קטע זה במשנה במסכת ביצה, פרק ב' משנה ו', ולשונה: "רבן גמליאל מחמיר כדברי בית שמאי".
ראוי לתת את הדעת על ייחודו של דבר: רבן גמליאל היה נכדו של רבן גמליאל הזקן, שהיה נכדו של הלל הזקן. אף על פי שיצא משושלת הלל וכיהן כנשיא, החמיר בשלושה תחומים אלו כשיטת בית שמאי.
החומרה הראשונה - הטמנה ביום טוב לצורך שבת:
יסוד הדין: בשבת אין מבשלים כלל, וביום טוב מותר לבשל אך ורק לצורך יום טוב עצמו ולא לצורך היום שלאחריו - אף אם היום שלאחריו הוא שבת. ומאחר שאם לא יבשל בערב שבת שהוא יום טוב יימצא בלא מזון לשבת, קבעו חכמים שניתן לבשל ביום טוב לצורך שבת, ובלבד שהחל בהכנה עוד לפני כניסת יום טוב. זהו עירוב תבשילין, שעניינו שההכנה לשבת החלה מבעוד מועד ולא נותרה לרגע האחרון.
כפי שנוהגים כיום, כולל עירוב התבשילין שני פריטים:
פריט אפוי - שנעשה בחום יבש, ובדרך כלל לחם.
פריט מבושל - שנעשה במים, ובדרך כלל ביצה קשה.
אלו דוגמאות בלבד, אך כך נעשה הדבר למעשה. לדעת בית הלל, עירוב זה מכסה את כל צורכי הבישול הנעשים בערב שבת שהוא יום טוב.
בית שמאי סוברים שההטמנה היא עניין נפרד לחלוטין. חכמים אסרו הטמנה בשבת עצמה, אם משום שהיא נראית כבישול ואם שמא יבוא לחתות בגחלים. לפיכך, לשיטתם אין להטמין ביום טוב לצורך שבת אלא אם כן נעשתה הטמנה נפרדת ביום שלפני יום טוב, כמרכיב נוסף בעירוב התבשילין. אולם ההלכה כבית הלל: פריט אפוי ופריט מבושל מספיקים כדי להתיר גם את ההטמנה.
החומרה השנייה - הרכבת מנורה ביום טוב:
אין להרכיב ביום טוב את חלקיה הנפרדים של מנורה מפורקת, כעין עששית. בשבת אין מתעסקים במנורות כלל, שהרי אין מדליקים בה דבר, ואילו ביום טוב מותר להדליק נר מאש קיימת. באשר להרכבת המנורה עצמה סוברים בית הלל שכאשר מדובר בכלי שדרכו להתפרק ולהתחבר מחדש - כדוגמת ערכת נרות לנסיעות, המורכבת מיחידות הנחברות זו לזו - אין פירוקו נחשב שבירה ואין חיבורו נחשב תיקון, שכן זוהי דרך שימושו, ולפיכך מותר.
בית שמאי סוברים שיש כאן חשש למלאכת בונה, שכן לשיטתם יש בניין בכלים. המחבר את היחידות הנפרדות ליצירת המנורה, אותו מחזיק נר, הרי הוא בונה, ולפיכך אסור. רבן גמליאל מסכים לכך במפורש. אך ההלכה כבית הלל, שאין בניין בכלים, ולפיכך הדבר מותר.
החומרה השלישית - "וְאֵין אוֹפִין פִּיתִּין גְּרִיצִין, אֶלָּא רְקִיקִין":
כפשוטו: אין לאפות ביום טוב ככרות לחם עבות, אלא רקיקים דקים בלבד, כעין ופל או לחם דמוי קרקר. אולם הבעיה אינה נעוצה בצורת הלחם אלא בכמותו, ועניינה טרחה יתירה ביום טוב. אף שמותר לבשל לצורך אכילת יום טוב, מאמץ מופרז אסור. ולא זו בלבד שלישת בצק עבה מרובה בעמל מלישת בצק דק, אלא שבאפיית פיתין גריצין, אותן ככרות גדולות, מובלעת בעיה נוספת: סופו של דבר שיישארו שיירי לחם לאחר יום טוב, ונמצא עושה מלאכה ביום טוב לצורך חול.
לפיכך אוסרים בית שמאי, ורבן גמליאל מסכים עמם. אולם בית הלל, וכן ההלכה, סוברים אחרת: אמנם לא ייאכל כל הלחם ביום טוב, אך טעמו של הלחם משובח הרבה יותר כאשר התנור מלא בככרות הנאפות יחדיו. הואיל וכך, אף שחלק מן הלחם ישמש לאחר יום טוב, יש בכך תועלת ביום טוב עצמו מבחינת איכות הטעם, ואין זו טרחה יתירה - שאין זה מאמץ ללא סיבה טובה, אלא לתכלית מצוינת. די בכך כדי להתיר את הדבר ביום טוב למי שרוצה בכך, וזוהי עמדת בית הלל, שלא כרבן גמליאל.
על נקודה אחרונה זו אמר רבן גמליאל: "מי יודע של בית אבא" - כלומר, כל מסורת בית אבותיו, בית הנשיאות מדור לדור, מעידה כן. אביו, רבן שמעון בן גמליאל, שהיה מן האחרונים שבנשיאים לפני החורבן ונמנה עם עשרה הרוגי מלכות, מעולם לא אפו בביתו ככרות לחם גדולות ביום טוב, אלא רקיקים דקים בלבד ובכמות מועטת.
השיבו לו חכמים: "ומה נעשה לבית אביך, שהיו מחמירין על עצמן ומקילין על ישראל" - אף אם נכונים הדברים, אין בהם ראיה ואין הם מלמדים דבר. אמנם בבית הנשיא לא נאפו אותן ככרות מלחם תפוח ביום טוב, אך זו הייתה חומרה שהחמירו על עצמם מפני חסידותם; ואילו לשאר ישראל התירו לאפות פיתין גריצין וריבוי מלאכה שבהן, ואף "וחורי". מנהיגים היו, שהבינו כי הדבר מותר מעיקר הדין, ולא ביקשו להגביל את הציבור.
ומהו "חורי"? לשון חור, כחור שבאדמה: לחם הנאפה על גחלים בחור שבקרקע. מסתבר שהיו שאהבו מאכל זה וביקשוהו במיוחד לכבוד יום טוב, אלא שכרוכה בו טרחה מרובה - יש להוסיף ולעורר את הגחלים ולהותיר את האש בוערת כדי שהלחם ייאפה עליהן. אף על פי כן, מסורת בית הנשיא עצמו, בית רבן שמעון בן גמליאל, הייתה שהתיר לכלל ישראל לאפות אף "חורי", אותו לחם עתיר עמל.
ההלכה במקרה זה אינה כרבן גמליאל, אלא כחכמים.