לפנינו משנה י' בפרק ד' של מסכת נדרים. המשנה מונה ארבע מחלוקות בין בית שמאי לבית הלל, בארבעה נושאים נפרדים ובלתי תלויים זה בזה, ובכולן בית שמאי מקילים ובית הלל מחמירים. נעמוד על כל אחת מהן בפני עצמה.
המחלוקת הראשונה: המדיר את אשתו מתשמיש:
נדר הוא איסור שאדם מטיל על דבר מסוים, כאילו היה קורבן או חפץ של הקדש. איסור זה יכול לפעול בשני כיוונים: אדם רשאי לאסור על עצמו את חפצו של חברו ("נעליו של פלוני אסורות עלי"), ורשאי הוא לאסור על חברו את חפצו שלו. מה שאין בידו לעשות הוא לאסור על חברו את חפצו של חברו, שהרי אין הוא בעליו. אך גופו שלו מסור בידו, ולפיכך יכול הוא לומר שלא ייהנה מנכסי זולתו.
במשנתנו מדובר בבעל האוסר על עצמו את האישות עם אשתו. אין באפשרותו לאסור על האישה ליהנות ממנו, שכן לאישה זכויות בנישואין - שאר, כסות ועונה - וזכות זו שלה היא, וכשם שאין אדם אוסר על חברו את של חברו, כך אין הבעל יכול לשוללה ממנה. אולם רשאי הוא לומר שהוא עצמו לא ייהנה מאשתו, ואף שתוצאת הדבר היא שזכויות העונה שלה אינן מתקיימות, הנדר חל.
השאלה שהמשנה דנה בה היא: כמה זמן יכול מצב זה להימשך בטרם תהיה האישה זכאית לגט ולגביית כתובתה, משום שאינה מקבלת את המגיע לה מכוח הנישואין? זהו פרק הזמן העומד לרשות הבעל כדי למצוא פתרון, כגון התרת נדרים. בתום פרק זמן זה רשאית האישה להביא את בעלה לבית דין, ובית הדין יורו לו: או שיפתור את הדבר לאלתר, או שייתן גט וישלם את הכתובה.
בית שמאי - שתי שבתות: הם למדים זאת ממה שמצינו בתורה באישה היולדת בת, שהיא נאסרת על בעלה ארבעה עשר יום. הבעל, כביכול, עשה זאת לעצמו, ולפיכך הגבלת האישות למשך תקופה זו היא בגדר הסביר. מעבר לכך, אין האישה צריכה לצפות לכך, וביכולתה לתבוע גירושין.
בית הלל - שבת אחת: לידת בת אינה אירוע שכיח, והמסגרת שעל פיה יש למדוד היא המצב הרגיל - איסורי נידה, השכיחים הרבה יותר. מן התורה מדובר בהגבלה של שבעה ימים (חכמים האריכו אותה לאחר מכן), ולפיכך שבעה ימים הם כל שניתן לו, ויותר מכך עילה לגירושין.
דין זה נוהג אף אם הבעל אינו מחויב באשתו מדי שבעה ימים. המשנה בכתובות קובעת שהגמל חייב במצוות עונה אחת לשלושים יום, והספן אחת לשישה חודשים. אף על פי כן, כל עוד לא נדר, פתוחה הדרך לקיים את המצווה מוקדם יותר והאישה מקווה לכך; אך משנדר נדר רשמי האוסר זאת, תקע בכך טריז ביניהם, ולדעת בית הלל עומד לרשותו שבוע אחד בלבד לפתור את הדבר, ולאחריו עליו לתת גט.
ולשון המשנה: "המדיר את אשתו מתשמיש - בית שמאי אומרים: שתי שבתות, ובית הלל אומרים: שבת אחת" - בית שמאי סוברים שהמצב יכול להימשך שבועיים בטרם ייחשב עילה לגירושין, ובית הלל סוברים ששבוע אחד בלבד. וההלכה כבית הלל.
המחלוקת השנייה: המפלת בליל שמונים ואחד:
אישה שילדה חייבת בהבאת קרבנות - חטאת ועולה. עד שתביא את קרבנותיה נותר בה שריד טומאה המשלים את מעמדה כיולדת, ורק לאחר הבאתם היא חוזרת לאכול מבשר קודשים ולהיכנס לבית המקדש. ילדה שני ולדות ולא הביאה קרבן על הראשון, מביאה שתי מערכות קרבנות, אחת על כל ולד.
אף המפלת חייבת בקרבן, ובלבד שעברו ארבעים יום מן ההתעברות - זהו השיעור המחייב בקרבן. ואולם אם אירעה ההפלה בתוך ימי הטוהר, פטורה.
ילדה זכר: שבעה ימי טומאה, ולאחריהם טובלת ומותרת לבעלה; ובשלושים ושלושה הימים שלאחר מכן, אם רואה דם רחם - אין הוא טמא אלא טהור, והיא מותרת לבעלה. סך הכול ארבעים יום, ובתומם מביאה את קרבנותיה.
ילדה נקבה: ארבעה עשר ימי טומאה (ומכאן ראייתם של בית שמאי במחלוקת הקודמת), ולאחריהם שישים ושישה ימי טוהר, שאף אם רואה בהם דם - מותרת לבעלה. סך הכול שמונים יום, ובתומם מביאה את קרבנותיה ונטהרת לגמרי.
אישה שילדה נקבה והתעברה שוב בתוך שישים ושישה ימי הטוהר, ואיבדה את הוולד - פטורה מן הקרבן, אף אם עברו על העיבור למעלה מארבעים יום, שכן אין ההפלה נחשבת כשאירעה בתוך ימי הטוהר. אך אם אירעה מחוץ לחלון ימי הטוהר, מחייבת אף היא הבאת קרבנות כחלק מתהליך טהרתה.
שאלת המשנה: מה דינה של המפלת בליל שמונים ואחד? שמונים הימים כבר תמו, ולמחרת בבוקר תהיה זכאית להביא את קרבנותיה ולהיטהר לגמרי, אך בלילה אין מביאים קרבנות. נמצא שחלון ימי הטוהר כבר נסגר, ואילו החלון להבאת הקרבן טרם נפתח. האם הפלה זו מחייבת מערכת קרבנות שנייה?
בית שמאי פוטרין: כיוון שעדיין לא נפתח לפניה החלון להבאת קרבנות, אף שהפילה בליל שמונים ואחד היא פטורה - וזוהי הדעה המקילה.
בית הלל מחייבין: מלאו שמונים יום ונסגר חלון ימי הטוהר, ולפיכך ההפלה מחייבת אותה במערכת קרבנות שנייה.
ולשון המשנה: "המפלת ליל שמונים ואחד - בית שמאי פוטרין מן הקרבן, ובית הלל מחייבין". וההלכה, כמסתבר, כבית הלל.
המחלוקת השלישית: סדין בציצית:
מצוות ציצית כוללת למעשה שתי מצוות נפרדות: המצווה להטיל את הגדילים על כנפות הבגד בעל ארבע הכנפות, ומצווה נוספת שיהיה בכללם חוט של תכלת. כאן נדרשת הבהרה: רבים סבורים שתכלת פירושה צבע כחול בלבד, כמשמעות המילה בעברית המודרנית, אך כוונת הכתוב וכוונת חז"ל היא לצמר הצבוע בכחול. אין תכלת בלא צמר, ונמצא שחוטי צמר מחוברים לבגד.
וכאן מתעוררת הבעיה: מצווה נפרדת בתורה אוסרת ללבוש בגד המשלב צמר ופשתים יחדיו, הוא איסור שעטנז. כיצד, אם כן, יטיל חוטי צמר בבגד פשתן? התשובה נעוצה בסמיכות הפסוקים: פסוק אחד אומר "לא תלבש שעטנז צמר ופשתים יחדיו", ומיד לאחריו נאמר "גדילים תעשה לך על ארבע כנפות כסותך אשר תכסה בה".
סמיכות זו מלמדת את הכלל הגדול: מצוות עשה ולא תעשה הסותרות זו את זו, שאי אפשר לקיים את האחת בלא לעבור על השנייה - עשה דוחה לא תעשה, המצווה החיובית גוברת על השלילית. ומובן שאם יש דרך לקיים את שתיהן, חובה לקיים את שתיהן; ורק כאשר אין ברירה, ומדובר במצוות עשה יחידה מול לאו יחיד, החיובית מקבלת עדיפות. יסודו של כלל זה הוא בדיוק בנושא שלפנינו: סמיכות מצוות ציצית לאיסור שעטנז.
עוד יש להקדים שציצית היא מצוות יום, ונחלקו הראשונים אם הכוונה לבגד המיועד ליום או לשעות היום בלבד. בגד לילה, כגון פיג'מה, אינו חייב בציצית אף אם יש לו ארבע כנפות; ואילו בגד יום בעל ארבע כנפות הנלבש ביום - חייב.
מכאן למקרה המורכב: סדין שבו ישנים בלילה, ובימי המשנה נהגו להתעטף בו במשך היום כמעין טוגה. בלילה הוא כלי מצע ואינו חייב בציצית, וביום הוא בגד ממש וחייב. נמצא שאם הטיל ציצית של צמר בסדין פשתן, ביום הוא מקיים מצווה, אך בלילה, משפקעה חובת הציצית, נותר בידו שעטנז ואסור לו לישון בו. השאלה היא אפוא: האם חובה להטיל ציצית בסדין פשתן המשמש גם כבגד ביום?
בית שמאי פוטרין: הכול מודים שמן התורה בגד ארבע כנפות הנלבש חייב בציצית, אלא שבית שמאי גוזרים גזירה דרבנן - כעין הגזירה שלא לתקוע בשופר בראש השנה שחל בשבת, שמא יטלטלנו ויעבור על השבת - שמא יתכסה בו בלילה ונמצא לובש שעטנז ועובר עבירה.
בית הלל מחייבין: אין גוזרים גזירה כזאת. בגד בעל ארבע כנפות הנלבש ביום חייב בציצית אף שהוא של פשתן והציצית של צמר, וזו המצווה; ועל האדם להיזהר שלא לישון בו בלילה.
ולשון המשנה: "סדין בציצית - בית שמאי פוטרין, ובית הלל מחייבין".
המחלוקת הרביעית: כלכלה של שבת:
המקרה האחרון עוסק בקביעת פירות למעשר, ותוכנו של דין זה שנוי למעשה בפרק הרביעי של מסכת מעשרות, שעיקר עניינה: מאימתי נכנס האוכל לחיובי מעשר. היסוד הוא שמשקוצרים תוצרת אין חובה להפריש ממנה עד שיתקיימו שני תנאים: גמר מלאכה - סיום עיבוד התוצרת, וראיית פני הבית - הכנסתה לבית. לפיכך הקוטף מלפפונים בשדה מותר לאוכלם אף בלא הפרשה, שכן עדיין לא נתקיימו התנאים.
ומדרבנן אסרו אכילת קבע, אכילת ארוחה של ממש, מפירות שלא עושרו; אך אכילת עראי, נשנוש דרך מקרה, מותרת אף להלכה למעשה בפירות שלא הגיעו לגמר מלאכה ולא נכנסו לבית.
לצד החיוב מן התורה קיימות חלופות מדרבנן שבהן חל החיוב אף בלא גמר מלאכה וראיית פני הבית. הרמב"ם מונה חמש:
בישל את המזון.
מכר את המזון.
כבש את המזון. שלושת אלו סימן הם שהתוצרת לא תגיע עוד לשלבים הרגילים של גמר מלאכה וכניסה לבית, ולפיכך חל החיוב כבר עתה.
הפריש ממנו תרומה - שאז עליו להפריש אף מעשרות.
שבת: כיוון שהאכילה בשבת מצווה היא, ככתוב "וקראת לשבת עונג", כל אכילה בשבת נחשבת קבע ולא עראי, ואין לאכול בה תוצרת שלא הופרשו ממנה מעשרות.
נמחיש זאת: משפחה המגדלת מלפפונים בחצרה ואוהבת חמוצים, אינה מעוניינת לבזבז את יבולה על אכילת מלפפונים חיים אלא לכובשם. כל עוד לא נכבשו, אין כאן גמר מלאכה, ולפיכך רשאים בני הבית לאכול מהם אכילת עראי בכל עת. אך אם ירצו לאכול מהם בשבת, נכנס לתוקפו חיוב ההפרשה, שכן השבת עושה אף אכילת מלפפונים לאכילת קבע.
ומכאן שאלת המשנה: מה דין כלכלה - סל או כלי המיועדים למאכלי שבת - שהניחו בה ביום שישי מאכלים לצורך השבת? בני אותה משפחה, שאין להם שהות לכבוש את המלפפונים לקראת השבת, בוררים את היפים שבהם ומניחים אותם בכלי המיועד לשבת. האם רשאים הם לאכול מהם ביום שישי בטרם עישרום? האם נאמר שמשייעדם לשבת נעשו כמאכל שבת וטעונים מעשר, או שמא כל עוד לא נכנסה השבת אין כאן חיוב, ומותר לנשנש מהם?
בית שמאי פוטרין: עצם הנחת האוכל בכלי אינה קובעת שייאכל בשבת, ועדיין לא שבת היא; לפיכך הוא פטור, ומותר לאכול ממנו אכילת עראי כל עוד לא הגיע לגמר מלאכה.
בית הלל מחייבין: משהונח בכלי המיועד לשבת הרי הוא כמאכל שבת, וחלה עליו חובת הפרשה. אף ביום שישי חייב להפריש קודם שיאכל ממנו, ואפילו אכילת עראי.
ולשון המשנה: "כלכלת שבת - בית שמאי פוטרין, ובית הלל מחייבין".
לסיכום: במשנה זו נמנו ארבע מחלוקות שבהן בית שמאי מקילים ובית הלל מחמירים: המדיר את אשתו מתשמיש - שתי שבתות או שבת אחת; המפלת בליל שמונים ואחד - פטורה או חייבת בקרבן; סדין בציצית - פטור מחשש שעטנז או חייב; וכלכלת שבת - פטורה או חייבת בהפרשת מעשרות.