בשיעור זה נפתח את פרק ד' של מסכת עדויות, במשנה א'. במשנה זו שני מקרים הנוגעים לענייני נזירות, ומקורם היסודי במסכת נזיר פרק ג'.
הנזיר הוא מי שמקבל על עצמו בהתחייבות מילולית להימנע משלושה תחומים:
מוצרי ענבים - יין, ענבים, צימוקים וכיוצא בהם.
גזיזת שער הראש - שלא יגזוז את שער ראשו.
טומאת מת - שלא יביא את עצמו לידי טומאת מת. עניין זה הוא העומד במרכזו של החלק הראשון במשנתנו.
נזירות בחוץ לארץ:
אדם העומד בתוך בית קברות בשעה שהוא מקבל על עצמו נזירות - קבלתו אינה תופסת, וזמן קיום הנזירות אינו מתחיל להימנות עד שיצא מבית הקברות. חז"ל קבעו כי חוץ לארץ נחשבת כבית קברות אחד גדול, ומדרבנן יש בה טומאת מת בכל מקום שמחוץ לארץ ישראל.
לפיכך, אדם העומד בחוץ לארץ ומכריז על עצמו נזיר, הדבר הנכון לעשותו הוא לעלות מיד לארץ ישראל ולקיים שם את חובת נזירותו. אם אינו עושה כן, השעון אינו רץ מבחינת קיום התחייבות הנזירות שלו כל עוד הוא בחוץ לארץ, שכן מדרבנן הרי זה כבית קברות גדול.
מכאן מגיעה המשנה לשאלה הבאה: מאחר שברמה דאורייתא הוא מקיים את התחייבות נזירותו, נניח שקיבל על עצמו נזירות של שנה, ונשאר שנה שלמה בחוץ לארץ בלא לעלות לארץ ישראל. כשעולה סוף סוף לארץ - כמה זמן עליו לנהוג בנזירות?
התחייבות נזירות בסיסית, שהיא ההתחייבות המינימלית, עומדת על שלושים יום. האם יוכל להסתפק בנזירות מינימלית זו, או שמא, כיוון שהתחייב לשנה, עליו להתחיל מתחילה ולנהוג שנת נזירות שנייה בהיותו בארץ ישראל?
בית הלל מחמירים: עליו להתחיל מההתחלה ולקיים את מלוא התחייבותו המקורית בארץ ישראל.
בית שמאי מקילים: כיוון שביסודו של דבר אין כאן אלא איסור דרבנן, בדיעבד, אם לא עלה מיד לארץ ישראל, די לו בנזירות של שלושים יום - השיעור המינימלי של נזירות מדאורייתא - שהרי לא הפר את התחייבותו אלא ברמה דרבנן, בכך שנשאר בחוץ לארץ.
ראוי לומר במפורש: אין נפקא מינה במחלוקת זו כאשר קיבל על עצמו נזירות רגילה. אדם שאמר "הריני נזיר", והתחייבותו היא לשלושים יום, ועמד בחוץ לארץ - היה עליו לעלות לארץ ישראל, ואם לא עלה מיד, אף שלא נהג כשורה, מכל מקום עתה, כשהוא בארץ ישראל, מודים בית שמאי ובית הלל שעניינו שלושים יום, שכן זהו גם המינימום וגם השיעור שהתחייב בו. המחלוקת נכנסת לתוקפה רק כאשר התחייב, למשל, בנזירות של שישים יום: בית הלל אומרים שעליו לקיים את כל השישים מחדש, ובית שמאי אומרים ששלושים יום דיים.
ובלשון המשנה:
"מי שנדר נזירות מרובה" - מי שקיבל על עצמו נזירות לתקופה ממושכת, יותר משלושים הימים הרגילים.
"והשלים נזירותו ואחר כך בא לארץ" - השלים את תקופת נזירותו בהיותו בחוץ לארץ, ולאחר מכן עלה לארץ ישראל.
"בית שמאי אומרים נזיר שלושים יום" - כיוון שקיים בפועל את התחייבותו, אין כאן אלא קנס מדרבנן, ודי לו בשלושים יום.
"בית הלל אומרים נזיר בתחילה" - עליו להתחיל מההתחלה ולקיים את כל התחייבותו המקורית מחדש בארץ ישראל.
ההלכה כבית הלל. למעשה, קשה לומר זאת: אדם שהיה מקבל על עצמו נזירות בימינו - דבר שאין ראוי לעשותו - היה עליו לכאורה לעלות לארץ ישראל ולהישאר שם ללא הגבלת זמן, כל שארית ימיו, עד שייבנה בית המקדש ויוכל להביא את קרבנותיו ולסיים בהם את תקופת נזירותו.
החלק השני: עדות סותרת בנזירות:
החלק השני של המשנה עוסק אף הוא בנזירות, אך בעיקרו הוא דן בדיני עדות. זהו המקרה: אדם מואשם בכך שקיבל על עצמו נזירות, ואף מספר פעמים, והוא מכחיש זאת - בין שהוא משקר ובין שאינו זוכר. הוא עצמו טוען שאינו חייב לקבל על עצמו את איסורי הנזירות, ואילו העדים אומרים ששמעוהו מתחייב, ולפיכך הוא חייב לקיימה.
הקושי הוא ששתי כיתות עדים נפרדות מעידות באופן שונה על היקף ההתחייבות: כת אחת אומרת שהתחייב בשתי נזירויות, כלומר שני פרקים של שלושים יום, וכת שנייה אומרת שקיבל על עצמו חמש נזירויות, חמישה פרקים כאלה. בסופו של כל פרק היה עליו להביא קרבנות ולהתחיל מחדש. על כל פנים, יש כאן סתירה בעדות: האם התחייב פעמיים או חמש פעמים.
בית שמאי: האיש טוען שאינו מחויב בנזירות כלל, ואף שיש עדים כנגדו, העדות בעובדה המהותית ביותר של ההתחייבות סותרת - וזוהי הכחשה. שתי הכיתות מבטלות זו את זו, נמצאנו בלא עדות כלל, ולפיכך אין הוא מחויב בנזירות כלל.
בית הלל: שתי הכיתות מסכימות שקיבל על עצמו נזירות לכל הפחות פעמיים, והמחלוקת אינה אלא על שלוש הפעמים הנוספות. בנקודת ההסכמה יש עדות מסייעת ועקבית, ולפיכך יהיה חייב לנהוג נזירות פעמיים.
אף כאן ההלכה כדעה המחמירה, כבית הלל, המחייבים אותו בנזירות.
ובלשון המשנה:
"מי שהיו שתי כיתי עדים מעידות אותו, אלו מעידים שנדר שתיים ואלו מעידים שנדר חמש" - כת אחת מעידה שקיבל על עצמו שתי נזירויות, וכת שנייה מעידה שקיבל על עצמו חמש.
"בית שמאי אומרים נחלקה עדות ואין כאן נזירות" - העדות סותרת ואינה עקבית, ולפיכך שתי הכיתות נדחות, ואין בידינו עדות שבית הדין יאכוף על פיה; הוא נשאר בטענתו שאינו מחויב בנזירות כלל.
"ובית הלל אומרים יש בכלל חמש שתיים, שיהא נזיר שתיים" - בכלל העדות על חמש נכללת גם עדות על שתיים, ושתי הכיתות מודות שהתחייב לפחות פעמיים. בשתי התקופות הללו הוא מחויב, ואילו בשלוש הנוספות, שהן שנויות במחלוקת בין שני זוגות העדים, אינו מחויב.
לסיכום: בחלק זה למדנו את שני המקרים שבמשנה. הראשון - מי שקיבל על עצמו נזירות מרובה והשלימה בחוץ לארץ, שהיא כבית קברות מדרבנן: לדעת בית שמאי די לו בשלושים יום כשיעלה לארץ, ולדעת בית הלל עליו למנות את נזירותו מתחילה. השני - שתי כיתות עדים המכחישות זו את זו בהיקף הנזירות: לדעת בית שמאי נחלקה העדות ובטלה, ולדעת בית הלל "יש בכלל חמש שתיים" והוא מחויב בשתי נזירויות. בשני המקרים ההלכה כבית הלל, כדעה המחמירה.