עדויות פרק ד' משנה ט' עוסקת אף היא בענייני ייבום, והיא מופיעה גם במסכת יבמות (פרק ג' משנה ה'). נפתח בשני עניינים של רקע, שבלעדיהם לא תובן המשנה.
רקע ראשון - שומרת יבם כאשת איש:
אישה שבעלה מת ולא הותיר אחריו צאצאים נופלת לייבום: נוצרת בינה ובין גיסה 'זיקה', קשר שיש להתירו בייבום או בחליצה, ועד אז אין היא יכולה להינשא לאיש אחר. מצב זה דומה מאוד לאישה שנכנסה לשלב הראשון של הנישואין - קידושין (אירוסין), שבו נתן לה הגבר טבעת, שאף היא אסורה לכל אדם אחר עד שיותר הקשר בגט או במות הבעל.
מתוך דמיון זה, ששתיהן אסורות לשוק באותה מידה, קבעו חכמים שדין שומרת יבם כדין אישה נשואה. הנה, כאשר גבר מקדש אישה נאסרים עליו קרוביה כעריות חדשות: קודם הקידושין היו אמה ואחותה מותרות לו, ומשעה שקידשה נאסרו עליו לעולם - אף שאין הן קרובות דם, הרי הן כמשפחתו וכללי העריות חלים עליהן. בדומה לזה קבעו חכמים שהאישה הממתינה לייבום נחשבת כמעין נשואה ליבם, ולפיכך גם קרובותיה, אחותה ואמה, נאסרות עליו מדרבנן.
רקע שני - מהו 'מאמר':
הייבום עצמו נעשה בכניסת האלמנה למיטתו של היבם, אך קודם לכן קיים מוסד הנקרא 'מאמר', ההולך בדרכי הקידושין: כשם שקודם שאיש ואישה חיים כבעל ואישה יש שלב הלכתי ראשון של קידושין - שבו נותן לה כסף, שווה כסף או שטר ואומר שבנתינה זו היא מקודשת לו, מיועדת לו ואסורה על כל אדם - כך אף היבם עושה באלמנה 'מאמר' קודם הייבום.
שאלת המחלוקת:
יסוד המחלוקת במשנתנו: האם המאמר הוא תקנת חכמים, או שיש לו תוקף מן התורה? המשנה מוציאה שאלה זו לפועל במקרה שלפנינו.
העמדת המקרה:
ראובן - נשוי לרחל.
שמעון - נשוי ללאה, אחותה של רחל.
לוי - האח השלישי, מופנה, שאינו נשוי כלל.
אם מתו ראובן ושמעון בלא צאצאים, נופלות רחל ולאה לייבום, ולפנינו שתי מצוות נפרדות: יש להתיר את עניינו של ראובן על ידי רחל, בייבום או בחליצה, ואת עניינו של שמעון על ידי לאה. אלא שלוי אינו יכול לייבם אף אחת מהן מדרבנן: מכיוון שיש לו זיקה עם רחל, הרי הוא כנשוי לה מדרבנן, ולאה אסורה עליו כאחות אשתו; ומאותו טעם עצמו אסורה עליו רחל, שהרי מחמת הזיקה הוא כנשוי מדרבנן ללאה. לפיכך אין לו אלא לחלוץ לשתיהן. זהו המקרה הבסיסי.
ועתה למקרה המשנה: תחילה מת ראובן והשאיר את רחל אלמנה - האלמנה היחידה בשלב זה. לוי עשה בה מאמר: נתן לה טבעת ואמר שהם עתידים להינשא בייבום, והיא קיבלה. לאחר מכן מת שמעון, אף הוא בלא צאצאים, והשאיר אחריו את לאה אלמנה.
כאן נחלקות הדרכים:
אם המאמר תופס מן התורה - הרי בשעה שמת שמעון היו לוי ורחל נשואים כבר בשלב הראשון של הנישואין. משנפלה לאה לייבום, אין היא ראויה ללוי שכבר נשוי לאחותה, ולפיכך לאה יוצאת לחופשי ומותרת לכל אדם, ולוי ורחל משלימים את הייבום.
אם המאמר אינו אלא מדרבנן - אין בין לוי ורחל קשר נישואין אמיתי, וחוזרים אנו למצב הבסיסי: שתיהן זקוקות לייבום, כל אחת קשורה ללוי בזיקה, וכל אחת אסורה עליו מדרבנן מחמת אחותה, ואין לו אלא לחלוץ לשתיהן. ומעבר לכך: מכיוון שעשה ברחל מאמר, שהוא כנישואין מדרבנן, תזדקק רחל - נוסף על החליצה המתירה אותה מזיקת ראובן - גם לגט מלוי מדרבנן, קודם שתוכל להינשא לאיש אחר.
נמצא לשיטה זו: רחל זקוקה לחליצה ולגט, לאה זקוקה לחליצה, ולוי נותר לבדו בלא אישה.
נעיין בלשון המשנה:
"שלושה אחים, שניים מהם נשואים שתי אחיות, ואחד מופנה" - ראובן ושמעון נשאו את שתי האחיות רחל ולאה, ולוי פנוי. לפי פשוטו אין לו אישה כלל, ואין הדבר מהותי לדין - אף אם היה נשוי לאישה שאינה קרובתן, אותם כללים היו חלים. אלא שהמשנה נקטה 'מופנה' בשל השורה התחתונה שבסופה, כדי להדגיש את הטרגדיה של לוי הנותר לבדו.
"מת אחד מבעלי אחיות" - ראובן מת והשאיר את רחל זקוקה לייבום או לחליצה. "ועשה בה מופנה מאמר" - לוי, האח הפנוי, עשה בה מאמר: נתן לה טבעת ואמר שבטבעת זו הם מתחייבים להינשא בייבום במועד מאוחר יותר. "ואחר כך מת אחיו השני" - קודם שהגיע אותו מועד מת שמעון, והשאיר אלמנה נוספת, לאה, הזקוקה אף היא לייבום או לחליצה.
"בית שמאי אומרים: אשתו עמו" - לוי זוכה לשמור את אשתו רחל, שכן עשה בה מאמר קודם שמת שמעון, והמאמר תוקפו מן התורה והרי הם נשואים. "והלזו תצא משום אחות אישה" - לאה יוצאת ומותרת לכל אדם, שהרי לעולם לא תוכל להינשא ללוי, בהיותה אחות אשתו רחל.
מקור שיטת בית שמאי:
הפסוק בפרשת הייבום (דברים כ"ה, ה') אומר: "יבמה יבא עליה" - זו מצוות הייבום - ומוסיף: "ולקחה לו לאשה". תוספת זו מיותרת לכאורה, ולשון "לקיחה" היא אותה לשון עצמה שבה נאמרו קידושין: "כי יקח איש אשה". מכאן גזירה שווה 'קיחה' 'קיחה': לשון לקיחה מלמדת על קניין כעין קידושין. לפיכך סוברים בית שמאי שהמאמר הוא קיום דרישת הפסוק - לקנותה בקניין של קידושין קודם הייבום - ותוקפו מן התורה. משום כך היו לוי ורחל נשואים במאמר עוד קודם מות שמעון, ולאה שנותרה אלמנה אין לה אלא לצאת ולהינשא לאיש אחר, שהרי האח היחיד שנותר לה, לוי, כבר נשוי לאחותה במאמר.
"ובית הלל אומרים: מוציא את אשתו בגט ובחליצה, ואת אשת אחיו בחליצה" - לדעת בית הלל אין המאמר אלא מדרבנן, ואין בו תוקף מן התורה. לפיכך שתי הנשים, רחל ולאה, עדיין זקוקות להתיר את זיקתן ללוי; ומכיוון שמדרבנן הוא כנשוי לכל אחת מהן, נחשבת כל אחת מהן כקרובתו וכערווה עליו מדרבנן מחמת אחותה, ואין הוא יכול לייבם אף אחת מהן אלא לחלוץ לשתיהן.
ברחל, שעשה בה מאמר, נדרשים שני דברים: "בגט" - לבטל את הנישואין מדרבנן שנוצרו במאמר, "ובחליצה" - להתיר את זיקת ראובן. ובלאה, אשת אחיו שמעון, נדרשת "חליצה" בלבד, שכן ייבום אינו אפשרי מחמת האיסור מדרבנן של אחות אישה.
"זו היא שאמרו: אי לו על אשתו ואי לו על אשת אחיו" - זהו המקרה העצוב שכינו בו חכמים לשון של צער: "אי" כמו "אוי". אוי לו ללוי על אשתו, שהוא מאבד את רחל; ואוי לו על אשת אחיו, שהוא מאבד גם את לאה, שהיה יכול לשאתה אילולא הייתה רחל בתמונה. הוא מאבד את שתיהן, וזו הטרגדיה.
לסיכום: נחלקו בית שמאי ובית הלל אם המאמר תוקפו מן התורה או מדרבנן. לבית שמאי - אשתו עמו, והשנייה יוצאת ומותרת לכל אדם. לבית הלל - לוי נותר רווק, רחל ולאה מוצאות את דרכן כאלמנות, וראובן ושמעון אין להם מי שיקים את מורשתם. משום כך נקטה המשנה בתחילתה שלוי "מופנה": אילו היה נשוי לאישה אחרת, אותם דינים היו חלים, אך לא הייתה זו טרגדיה כה גדולה עבורו, שהרי אישה הייתה לו. עתה נשאר לוי בלא אישה כלל - "אי לו על אשתו ואי לו על אשת אחיו".