עדויות, פרק א', משנה ט'. בטרם ניגש למשנה עצמה, ראוי להקדים הערה. חלקו זה של פרק א' עוסק במשניות שבהן חולק שמאי על בית שמאי, ומשנתנו מהווה תעלומה - מה מקומה כאן, וזאת משתי סיבות:
שמאי כלל אינו מוזכר בה, ואין בה אפוא המחלוקת האופיינית לשאר משניות הפרק.
המחלוקת שבה היא בין בית שמאי לבית הלל, כאשר בית הלל הם דווקא הדעה המחמירה - ובמסכת עדויות מוקדשים שני פרקים שלמים למשניות שבהן בית שמאי מקלים ובית הלל מחמירים, ושם היה מקומה הראוי, אם בכלל.
אף על פי כן, כאן היא יושבת. אמנם ישנן נוסחאות של המשנה שאין בהן משנה זו במקום הזה, אך במשנה שלפנינו ובכל הדפוסים הסטנדרטיים היא מופיעה. ייתכן שהיא באה כמעין הקדמה למשנה הבאה, המציגה אף היא את שמאי מול בית שמאי.
רקע: מעשר שני ופדיונו על מטבעות:
נושא המשנה הוא כסף שיש בו קדושת מעשר שני. מעשר שני הוא המעשר השני שמפריש בעל התבואה: לאחר שהפריש מן היבול חלק לכהן הנקרא תרומה וחלק ללוי הנקרא מעשר ראשון, הוא מפריש חלק נפרד לעצמו - בשנים הראשונה, השנייה, הרביעית והחמישית של מחזור השמיטה בן שבע השנים. בארבע שנים אלו מביא הוא את אותו מעשר עמו לירושלים כדי ליהנות ממנו שם, ככל הנראה בעת עלייתו לרגל שלוש פעמים בשנה, שאז הוא מעלה את מאכליו עמו.
התורה מאפשרת לפדות את קדושת מאכלי המעשר השני על מטבעות. אדם אומר: איני מעוניין לסחוב את כדי היין כל הדרך מביתי, מהלך יומיים מירושלים, ולפיכך אעדיף להעביר את הקדושה על מטבעות, וכשאגיע לירושלים אקנה בהם מאכלים. הדבר מותר, וזהו נושא משנתנו.
מן המטבעות הקטנות אל מטבע גדולה:
אלא שיש לברר: מה קורה כאשר אדם מעביר בהדרגה קדושה ממאכלי מעשר שני אל מטבעות נחושת קטנות, ובסופו של דבר מצוי בידו שק גדול של מטבעות נחושת שמשקלו ניכר, והוא מבקש להעביר את כל קדושת מטבעות הנחושת אל מטבע כסף גדול יותר. האם הדבר מותר? להלכה פוסק הרמב"ם שאין לעשות כן: משעה שהקדושה על גבי מטבעות, עליה להישאר על גבי מטבעות. ישנה הסתייגות, מעין תנאי מסייג, שנראה בהמשך, שבה בכל זאת ניתן לעשות כן. מכל מקום, משנתנו עוסקת בהמרת מטבעות הנחושת למטבעות כסף, שהיא אכן פועלת כאשר נעשית בדרך זו.
החשש: מחסור במטבעות נחושת בירושלים:
החשש הוא שאם לא יובאו לירושלים מטבעות נחושת קטנות אלא מטבע כסף גדול אחד בלבד - כמי שבא עם שטר של מאה דולר - הדבר אמנם יעיל, אך אם כולם ינהגו כך ייווצר מחסור במטבעות נחושת בירושלים. בידי כולם יהיו מטבעות גדולים ועצומים בשווים, כולם יבקשו לפרוט אותם ולא יוכלו, ושער החליפין בין מטבעות הכסף הגדולים למטבעות הנחושת הקטנים ייצא מאיזון. אנשים לא יוכלו לרכוש די מטבעות נחושת בכספם, ובתוצאה הסופית יעמוד לרשותם פחות כסף לקניית מאכלי מעשר שני, וממילא יהיה פחות מזון של מעשר שני זמין לעולי הרגל.
וזוהי תוצאה רעה, שכן רצון התורה הוא שתהיה לאדם תחושה של שפע ועושר בבואו לירושלים. הוא עולה לירושלים, מתעורר, פוקד את בית המקדש, מתחבר להשם, מביא את קרבנותיו, רואה את התמיד ואת כל הדברים הגדולים המתרחשים שם - אך חלק מן התמונה שביקשה התורה הוא שיהיה לו די מזון לשבעת הימים. הדבר דומה לחגיגה גדולה, שבה ההתעלות הרוחנית והחגיגה הגשמית הולכות יד ביד. אם לא יימצאו די מטבעות קטנים במחזור, יעלו המחירים או ייפחת שווי הכסף שבידו - כעין אינפלציה - ובתוצאה הסופית יעמוד לרשותו פחות מזון, והפחתה זו במעשר שני אינה רצון התורה ואינה רצון חכמים.
אם כן, השאלה היא: האם מותר לאדם להמיר את כל מטבעות הנחושת שבידו למטבעות כסף, ובכך אולי לגרום לבעיה זו, שלא יוכל להשיג די מטבעות נחושת בבואו לבצע את ההמרה חזרה בירושלים?
מחלוקת בית שמאי ובית הלל:
לשון המשנה: "הפורט סלע ממעות מעשר שני" - אדם המבקש לצבור אל תוך הסלע, הגדול שבמטבעות הכסף, את מעותיו הקטנות של מעשר שני. בסלע אחד ישנן שבע מאות שישים ושמונה פרוטות נחושת קטנות, כמות גדולה כמובן. על כך אומרים "בית שמאי אומרים בכל הסלע מעות" - אין בכך כל בעיה, וניתן להמיר את כל שבע מאות שישים ושמונה המטבעות הקטנות של נחושת אל תוך סלע גדול אחד. בית שמאי אינם חוששים לקושי ההמרה בהגיעו לירושלים.
ראוי להעיר כי המילה "הפורט" משמשת במשנתנו במובן בלתי שגרתי. בדרך כלל "פורט" עניינו פירוק לפרטים - כמו המילה 'פריט' בעברית המודרנית - כלומר לקיחת מטבע גדול ופריטתו למטבעות קטנים. ואילו במשנה זו משמעות "הפורט" היא ההפך: צירוף מטבעות קטנים רבים אל תוך מטבע גדול אחד.
לעומתם, "ובית הלל אומרים בשקל כסף ובשקל מעות" - יש לעשות זאת מחצה על מחצה, כדי שיישארו בידו מטבעות נחושת. זוהי מעין פשרה: המשקל שעליו לסחוב פוחת, שכן חלק מן הנחושת הומר לכסף הדחוס יותר בערכו, ועם זאת יהיו בידו מטבעות נחושת בהגיעו לירושלים, ולא תיווצר בעיה של מחסור.
ובביאור הלשון: "בשקל כסף" - שווי של שקל מן הסלע, שהרי שני שקלים בסלע אחד, ונמצא ששקל אחד הוא מטבע כסף בינוני. "ובשקל מעות" - את המחצית השנייה, שיכולה הייתה אף היא להיות מומרת למטבעות כסף, עליו להותיר כמעות, כמטבעות נחושת. וההלכה כבית הלל, שיש לעשות מחצה על מחצה.
חלקה השני של המשנה: צירוף כסף ופירות:
חלקה השני של המשנה מציג נקודה חדשה, בעניין צירוף מטבעות זה על זה. הכלל הוא שאין אדם רשאי ליטול שני שקלי כסף של מעות מעשר שני ולהמירם בסלע גדול אחד, שכן אין זה עניינו של הפדיון. אין זה משחק העברה של קדושה ממקום למקום: ההיתר הוא ממאכלים אל מטבעות, אך ממטבעות למטבעות אין רצון חכמים בכך. יתרה מזו, בכל המרה עלול הוא לאבד מן הערך ולשלם מעין דמי חליפין ועמלה לחלפן הכספים, ואיננו רוצים שהדבר יתרחש שלא לצורך. השאלה היא אפוא האם מותר לעבור ממטבעות כסף קטנים למטבעות כסף בינוניים.
רבי מאיר אומר: "אין מחללין כסף ופרות על הכסף" - אין לעשות כן, ואפילו באופן הבא: בידו מטבע סלע רגילה שאינה מוקדשת; בידו שקל אחד, מחצית הסלע, שחלה עליו קדושת מעשר שני; ובידו גם מאכלים - נניח בקבוקי יין של מעשר שני - בשווי של שקל כסף. יכול היה לומר: יש לי מטבע גדולה אחת, ואעביר על הסלע שלי את מטבע השקל ואת שווי השקל של היין יחדיו. לכאורה אין זה משחק העברה משתי מטבעות אל מטבע גדולה, שהרי בעיקרו הוא מקדיש מזון על גבי מטבע, ורק מפני ששווי המזון אינו מספיק כדי מלוא שווי המטבע הגדולה, הוא משלים את החסר בצירוף מטבע מעשר שני נוספת. על כך אומר רבי מאיר: אף זאת אין לעשות. אין מחללים מטבע כסף שיש עליה קדושת מעשר שני, כגון מטבע כסף של חצי סלע, יחד עם פירות ומאכלים של מעשר שני, על מטבע כסף גדולה אחת.
וחכמים אומרים שמותר. כלומר, אין אנו אוהבים ליטול שני מטבעות כסף ולהעבירם על מטבע כסף גדולה אחת, אך אם יש בידו מטבע כסף אחת ועוד שווי של מטבע כסף אחת ממעשר שני, והללו מצטרפים יחדיו, רשאי הוא להעבירם על מטבע כסף גדולה יותר. כך היא דעת חכמים, אלא שהדבר מוגבל עד שוויו של דינר. הדינר הוא רבע מן הסלע, כלומר חצי שקל, והוא היה מטבע הכסף הסטנדרטי שהשתמשו בו. הרעיון הוא שאם נדרשת השלמה - מטבעות ועוד תבואה כדי להגיע לכדי דינר - הדבר מותר. אך מי שבידו דינר שלם, אין הוא צריך ליטול דינר שלם ועוד אוכל כדי להגיע לשקל, או שקל שלם ועוד אוכל כדי להגיע לסלע. עד לסכומים של דינר אחד, מותר לו לצרף יחדיו מטבעות כסף או נחושת קטנים יותר עם מאכלים.