עדויות פרק ג', משנה ט'. אנו ממשיכים לצעוד בין גדולי התנאים, וכעת מגיעים אל רבן גמליאל. באותה תקופה היה רבי יהושע גדול הדור, ורבי טרפון היה זקן ותיק ומופלג בשנים. רבן גמליאל היה כמובן הנשיא, אלא שיש לזכור כי המשנה שלפנינו נאמרה בתקופה שבה הודח רבן גמליאל מנשיאותו ורבי אלעזר מונה תחתיו. לפיכך הוא מופיע כאן במעמד שווה לשאר התנאים ולא כנשיא בפועל, ואף לו הייתה עדות ודעות משלו בעניינים מסוימים: הוא קבע שדברים מסוימים טמאים, ואילו חכמים הקלו ואמרו שהם טהורים.
לפנינו ארבעה מקרים שבהם אמר רבן גמליאל כי הכלי מקבל טומאה, וחכמים אומרים שהוא טהור - וההלכה כחכמים.
"כיסוי טני של מתכות של בעלי בתים":
בזמן המשנה הייתה המתכת יקרה מאוד וקשה להשגה. אדם שנשבר לו כלי שהיה בו חלק של מתכת, היה שומר את המתכת לשימוש חוזר בסלסלה קטנה - היא ה'טני' - שנפחה כשלושה קב, כשישה ליטר בקירוב, ולה מכסה. מכסה זה היה קעור, כלומר יש בו בית קיבול: אפשר להניח בתוכו דבר מה והוא נשאר במקומו ואינו מתגלגל החוצה, כגולה המונחת במכסה. אין ברור מדוע הייתה זו תכונתו של מכסה סלסלת המתכת, אך כך היה.
עיקר חידושה של המשנה: אף שהמכסה יכול להחזיק דבר מה, אין הוא מיועד להחזיק כלל, אלא לכסות את הסל בלבד, וכיסויים אינם מקבלי טומאה. הסל מקבל טומאה, והכיסוי אינו מקבל. השאלה היא אפוא כיצד להתייחס אליו: האם כמכסה בעלמא שאינו מקבל טומאה, כדעת חכמים, או שמא מאחר שהוא יכול להחזיק דברים הריהו מקבל טומאה, כדעת רבן גמליאל. וזהו פירוש הלשון: "כיסוי טני של מתכות" - מכסה הסל המיועד להחזיק מתכת; "של בעלי בתים" - הסל המצוי בבתיהם של בעלי בתים.
"ותולי המגרדות":
המגרדת (strigil) הייתה כלי חשוב בתקופת המשנה ובתקופה הרומית: הרוחץ בבית המרחץ היה מזיע, מורח על עצמו שמן, ולאחר מכן מגרד בה את עורו כדי להסיר בבת אחת את השמן, את העור ואת הקשקשים המתים ולנקות את גופו. אלה היו כלים אישיים חשובים, ובמוזיאונים מוצגות מגרדות שהיו שייכות לאנשים מסוימים.
מאחר שהמגרדת שימשה ככלי פרטי, שאין משתמשים במגרדתו של אחר, היה כל אדם תולה אותה על וו משלו בבית המרחץ - בדומה לתא אישי בחדר הכושר - והיא ממתינה לו עד בואו. הוו עצמו אינו אלא סיכת מתכת, וסיכת מתכת אינה מקבלת טומאה, אלא שוו זה כפוף מעט כדי שהמגרדת תיאחז בו היטב. השאלה היא האם הכיפוף הקל מייחד את הסיכה לשימוש מסוים עד שהיא נעשית כלי המקבל טומאה, או שאין בכך די, ואין כאן אלא סיכה כפופה, שאינה מפותחת ומיוחדת די הצורך כדי להיחשב כלי. רבן גמליאל מטמא את תולה המגרדות, וחכמים מטהרים.
"גולמי כלי מתכות":
מדובר בכלי מתכת, כגון סכו"ם. בדרך כלל השתמשו בכלים מעץ - כף רגילה נעשתה מעץ, שכן המתכת יקרה מאוד וקשה לעבוד בה - ולא נעשו כפות מתכת אלא לשם יוקרה, ככלי הכסף המפוארים. וכלי מפואר אינו פונקציונלי בלבד: מוטבעים בו ראשי תיבות של בעליו או עיטור כלשהו. השאלה היא אפוא בכף שכבר משמשת היטב לתפקידה, אך עדיין לא נגמרה מלאכתה, שכן טרם נחקקו בה ראשי התיבות או העיטור - האם היא מקבלת טומאה.
הכלל הוא שאין הכלי מקבל טומאה עד גמר מלאכה, כלומר עד שנשלמה עבודת עשייתו. כלי מתכת זה אינו גמור כלל, שכן עדיין יש להוסיף עליו את היסודות הדקורטיביים, אך מבחינה מעשית הוא פונקציונלי במאה אחוז, וזהו הכלל הרגיל בכלי - שיהיה ראוי לשימושו. אלא שהקונה של כלי יקר זה מבקש שיוסיפו לו את העיטורים. האם כבר עתה הוא מקבל טומאה? רבן גמליאל אומר שכן, וחכמים אומרים שלא. זהו "גולם" - מוצר שלא נגמרה מלאכתו בהטבעה ובעיטור.
"טבלא שנחלקה לשניים":
מדובר במגש של חרס. הוא מקבל טומאה משום שיש לו בית קיבול: זהו מגש שיש לו שפה מסביב, אפשר להניח עליו דברים והוא אוגר אותם. אם נשבר המגש לשניים, הכול מסכימים שהחלק הגדול עדיין מקבל טומאה, שכן הרוב קיים והוא עדיין מתפקד כמגש, אף שהוא מגש שבור - שלוש שפות מתוך ארבע די בהן כדי שיהיה שימושי, ולעולם אינו מאבד את מעמד הטומאה שלו. ואילו החלק הקטן מאבד את מעמדו, ואם רוצה בעליו לקיימו, יכול הוא לייעדו מחדש ולהתחיל מהתחלה.
השאלה היא מה הדין כאשר נשבר המגש חצי בחצי בדיוק, ולפנינו שני חלקים הנראים זהים. הכול מודים שאין החלק טמא אלא אם כן הוא יותר מחמישים אחוז; הספק הוא האם ייתכן כלל שהשבירה תהיה בדיוק חצי בחצי, וזהו שורש המחלוקת: האם קיימת מציאות של חצי מדויק, או שבכל שבירה בהכרח אחד מן החלקים גדול מחברו אלא שאין העין מבחינה בכך.
רבן גמליאל אומר: אי אפשר שיהיה חצי בחצי בדיוק. אמנם אין ביכולתנו לדעת מי מהם הגדול, אך ההפרש קיים במציאות, ולפיכך יש להתייחס אל כל אחד מן החצאים כאילו הוא יותר ממחצית, ושניהם מקבלים טומאה. ואילו חכמים אומרים: ייתכן בהחלט שהשבירה תהיה חצי בחצי במדויק, וכפי שנראה כך הוא - אין אחד מן החלקים רוב, ולפיכך שניהם טהורים.
לשון המשנה: מחלוקתם היא בטבלא (מלשון שולחן, והיא המגש) "שנחלקה לשניים" - שנשברה לשני חצאים. "ומודים חכמים לרבן גמליאל בטבלא שנחלקה לשניים, אחד גדול ואחד קטן - הגדול טמא והקטן טהור" - כאשר חלק אחד גדול וחלק אחד קטן, מודים חכמים שהחלק הגדול מקבל טומאה, ואילו הקטן טהור ואינו מקבל טומאה, שכן הוא פחות ממחצית, ואין הוא עוד מגש שימושי אלא מגש שבור.