אנו עומדים בפרק ב', משנה ט'. רבי עקיבא בא לומר כאן דבר שעיקרו אגדה ולא הלכה, ובו נקבע יסוד בדרכי ההטבה של הקדוש ברוך הוא לאדם ולצאצאיו.
דברי רבי עקיבא במשנה:
הוא היה אומר: "האב זוכה לבן בנוי, ובכוח, ובעושר, ובחכמה, ובשנים" - האב מזכה את בנו בחמישה עניינים:
"בנוי" - ביופיו.
"ובכוח" - בכוחו.
"ובעושר" - בעשירותו.
"ובחכמה" - בחכמתו.
"ובשנים" - באריכות ימיו.
שתי גישות בהבנת ההטבה:
יש הלומדים, וכך נוקט הברטנורא, שמדובר כאן בתופעה טבעית: האב מיטיב עם בנו מכוח עצמו - בתורשה, במורשת ובכל הנמסר ממנו לבנו, ומכוח זה הוא מעניק לו את הדברים הללו.
גישה נוספת, המובאת אף היא בברטנורא (וכן בדברי הראשונים): לאדם יש זכויות מכוח מעשיו הטובים, ובגללן גומל לו הקדוש ברוך הוא בכך שמעניק את הברכות הללו לא בהכרח לאב עצמו, אלא לבנו.
ייתכן ששתי הגישות כאחת נכונות.
"ומספר הדורות לפניו, והוא הקץ":
לעיתים מתחייב הקדוש ברוך הוא להיטיב עם צאצאיו של אדם, ואף מפרט כביכול מסגרת זמן לכך. אך בסופו של דבר ההתחייבות נמדדת בדורות ולא בשנים - בבנו, בנכדו או בנינו - ולא במספר שנים מסוים. מניין הדורות הוא מועד הסיום, הוא "הקץ".
הדוגמה מברית בין הבתרים:
המשנה מביאה דוגמה מפורשת לכך: הקדוש ברוך הוא אמר לאברהם בברית בין הבתרים כי עתיד הוא להיטיב עם צאצאיו, וכי הם ישועבדו ארבע מאות שנה, ובדור הרביעי ישובו לארץ ישראל. בפועל ידוע לנו שהשהות במצרים לא נמשכה ארבע מאות שנה אלא מאתיים ועשר, ואף בהן לא היו משועבדים אלא בחלק מן הזמן. אף שהקדוש ברוך הוא סידר את הדברים באופן שמניין הארבע מאות יעלה יפה, ועם זאת אינו מדויק כפשוטו על פני הדברים, הרי המועד האמיתי שקוים במלואו היה מספר הדורות - ארבעה דורות.
וכך הוא מניין הדורות:
קהת בן לוי, שירד למצרים.
עמרם בנו, שנולד במצרים.
משה רבנו, בנו של עמרם.
בניו של משה, שכבר שבו לארץ ישראל.
המשנה מסמיכה יסוד זה לפסוק: "קורא הדורות מראש" - הקדוש ברוך הוא, כביכול, סופר ומעריך את הדורות מתחילת הבריאה, שהרי בהיותו יודע כול הוא יודע מראש כיצד יתגלגלו הדברים במהלך ההיסטוריה.
לשון המשנה שלפנינו היא "ואף על פי שנאמר", אך קיימות גרסאות אחרות הגורסות "ונאמר" או "שנאמר" בלבד. הפסוק שהמשנה מביאה הוא: "ועבדום וענו אותם ארבע מאות שנה" - שיהיו בשעבוד ובעינוי ארבע מאות שנה.
מנגד נאמר בהמשך: "ודור רביעי ישובו הנה". הנה כי כן, בעוד שמניין הארבע מאות נזקק לחישוב ולעיבוד כדי שיעלה בקנה אחד עם חשבונותיו של הקדוש ברוך הוא, בהתאם למצבם של ישראל, לצורכיהם ולמה שהיו ראויים לו, הרי הדור הרביעי אכן שב לארץ ישראל כפי שהובטח.
קיים גם חשבון נוסף של ארבעה דורות, מיהודה ועד כלב בן יפונה, וזהו אותו רעיון עצמו: ארבעה דורות, כפי שהתחייב הקדוש ברוך הוא מלכתחילה, וכך אכן עלה בפועל.
לסיכום: במשנה זו לימדנו רבי עקיבא שהאב מזכה את בנו בנוי, בכוח, בעושר, בחכמה ובשנים - בין מצד הטבע והתורשה ובין מצד זכויותיו. עמדנו על כך שההטבה נמדדת ב"מספר הדורות לפניו", כפי שראינו בברית בין הבתרים: מניין ארבע מאות השנה נזקק לחישוב, ואילו מניין ארבעת הדורות התקיים כפשוטו. הדורות העוברים, ולא השנים כשלעצמן, הם הגורם העיקרי בהטבת הקדוש ברוך הוא לצאצאיו של אדם.