אנו בפרק שני, משנה ח'. המשנה מביאה שלושה דברים שאמר רבי עקיבא: "שלושה דברים אמר רבי עקיבא, על שניים הודו לו ועל אחד לא הודו לו" - על שניים מדבריו הסכימו עמו חכמים, ועל אחד לא הסכימו. נעמוד על שלושתם כסדרם.
הדבר הראשון - "על סנדל של סיידים שהוא טמא מדרס":
כלי רגל זה, כפשוטו סנדלם של פועלי הסיד, מקבל טומאת מדרס. להבנת הדברים יש להקדים את הרקע, שכבר נזדמן לנו במסכת זו: אחת מקטגוריות הטומאה נקראת 'מדרס'. כלי המיועד לשאת את משקל האדם - אוכף, כיסא, שטיח או נעליים - מקבל טומאה מארבעה שהטומאה יוצאת מגופם: זב, זבה, נידה ויולדת. אלו מעבירים טומאה בדרך מדרס, כלומר אף ללא מגע ישיר: אם עמד אחד מהם בנעליו על הכלי, ואפילו היו גרביים לרגליו, נטמאו הנעליים. ולא זו בלבד שנטמאו, אלא שנעשות אב אבות הטומאה. זהו דין יוצא דופן.
השאלה היא אם דין זה חל בנידון דידן. הכלל הוא שטומאת מדרס חלה על כל הדברים המיועדים לשאת את משקלו של אדם, וביניהם נעליים. אלא שהנעליים שלפנינו אינן נעליים של ממש, אלא מעין הנעלת עץ שנועדה להגן על פועלי הסיד. הסיד חומר צורב מאוד, השורף את העור, ומשום כך נזקקו הפועלים להגנה על בגדיהם ועל עורם. אמנם הם מהלכים בהנעלה זו אנה ואנה, אך אין היא מיועדת להליכה רגילה.
שיטת רבי עקיבא: הפועלים אכן מהלכים בה הלוך ושוב, ומשעה שהם נועלים את הציוד הם נועלים אותו אף בבית ומהלכים בו. הואיל וכן, אין ייעודה הגנה על העור בלבד, אלא אף הליכה, ונמצא שהיא מיועדת לשאת את משקל האדם ולפיכך כפופה לטומאת מדרס.
שיטת חכמים: עיקר ייעודה הגנה על העור, ולדעת חלק מן המפרשים מן הראשונים - הגנה על הבגדים או על הנעליים שמתחתיה. אין קרשי העץ הללו מיועדים להליכה כלל, אלא ציוד מגן בלבד, ולא לשאת משקל אדם. ואף אם מהלכים בהם מעט, אין זה אלא דרך אגב, ולא זו מטרתם.
אף על פי כן, ההלכה היא שהסנדל טמא מדרס. זהו הראשון משלושת הדברים.
הדבר השני - "ועל שיירי תנור ארבעה":
בתנור שנשבר, אם גובה שייריו ארבעה טפחים, הריהם מקבלים טומאה. המשנה מוסיפה: "שהיו אומרים שלושה" - בתחילה אמרו חכמים ששיעור המינימום לקבלת טומאה הוא שלושה טפחים, "והודו לו" - וחזרו בהם מפני עמדתו של רבי עקיבא ואמרו שהשיעור ארבעה.
גם כאן הרקע מורכב. כלים מקבלים טומאה, כלומר הם מועדים לקבלה. התנורים בימי המשנה היו פשוטים למדי: גלילים גדולים של חרס שהודבקו לקרקע, ובתחתיתם חור. את הדלק והאש נתנו בתחתית, והחום עלה כלפי מעלה, ולעיתים היה מדף בצידו. הגודל הסטנדרטי לעשיית תנור חדש, קטן ורגיל, הוא ארבעה טפחים גובה. אמנם אם נשבר התנור מעט מלמעלה ונותר בגובה שלושה טפחים - עדיין יפעל, אך לכתחילה נקודת המוצא של כל התנורים היא ארבעה טפחים.
כלי שנשבר פוסק מלקבל טומאה, והשאלה היא עד כמה צריך שיישבר כדי לאבד את מעמד הטומאה שלו. נדון בתנור גדול מאוד, שהיה גובהו עשרה או תשעה טפחים, ועתה נשבר רובו - האם עודנו נחשב אותו תנור המקבל טומאה?
דעת חכמים בתחילה: כל עוד נותרו שלושה טפחים, שהרי מגובה זה התנור פועל, עדיין הוא ממלא את כל תפקידו ולפיכך מקבל טומאה.
דעת רבי עקיבא: כשבני אדם עושים תנורים, אין הם עושים אותם פחות מארבעה טפחים מלכתחילה. לפיכך תנור שנשבר, ואפילו נשבר רובו, טמא - ובלבד שיישארו בו ארבעה טפחים, ואם לאו הרי הוא טהור.
והכריעו כמותו.
הדבר השלישי - "ואחד לא הודו לו":
זוהי דעתו של רבי עקיבא שלא הסכימו עמה: "על כיסא שניטלו שניים מחיפוייו זה בצד זה". לדעת הברטנורא ורוב המפרשים, אף שהמילה "חיפוייו" היא אותה מילה שנזדמנה לנו בסוף הפרק הראשון ביחס לכיסא של כלה, כאן מדובר בכיסא רגיל שאבד שניים מקרשיו. התמונה הבסיסית היא מעין ארגז עץ המשמש בסיס לכיסא, ולעיתים נוספת עליו לאחר מכן משענת לנוחות. למעשה הריהו דומה לשרפרף יותר מאשר לכיסא.
קרשי העץ שלאורך חלקו העליון הם מקום הישיבה. הדרך הרגילה הייתה להניח שלושה קרשים לרוחב, שרוחב כל אחד מהם כשלושה או ארבעה אינטשים. כל עוד שלושת הקרשים במקומם, הכיסא שלם ונוח. אף אם נשבר אחד מהם - עדיין ניתן להסתדר על שניים, ואפילו נשברו שני הקרשים החיצוניים ונותר האמצעי בלבד - ניתן להסתדר על אחד. אולם אם ניטלו שני קרשים הסמוכים זה לזה, כגון החיצוני והאמצעי, נותר קרש צר בלבד. עתה שוב אין נוח לשבת עליו, והוא פוסק מלתפקד ככיסא, ולפיכך יש לומר שאיבד את מעמדו ככלי המקבל טומאה: כלי היה בתורת כיסא, ועתה הריהו כיסא שאין יושבים עליו, שבור באמת, ולכן פקעה ממנו קבלת הטומאה.
על כך אומר רבי עקיבא: אף אם שוב אין להשתמש בארגז העץ ככיסא, ניתן להשתמש בו לאחסון חפצים. אין אדם משליכו, אלא משאירו בידו כמעין ארגז קטן שמכסהו שבור, שאפשר להניח בתוכו דברים. לפיכך עדיין הוא מקבל טומאה, מפני שיש לו בית קיבול. ואילו שיטת חכמים, וכן ההלכה: שוב אינו משמש את תפקידו העיקרי. כשייצרו את הדבר הזה ייצרוהו להיות כיסא לישיבה, ולא ארגז לאחסון חפצים, ולפיכך משנשבר בתורת כיסא שוב אינו מקבל טומאה.
ובלשון המשנה: "ואחד לא הודו לו" - היה אחד שלא הסכימו עם רבי עקיבא, "על כיסא שניטלו שניים מחיפוייו" - שניים משלושת לוחות מקום הישיבה נשברו (יש שפירשו "חיפוייו" מלשון כף, כמעין הבליטות שעל המפתח), "זה בצד זה" - שניים הסמוכים זה לזה, ונמצא חור פעור גדול במקום הישיבה. "שרבי עקיבא מטמא" - שעדיין הוא מקבל טומאה, שכן אף שאין לשבת עליו בנוחות, ניתן לאחסן בתוכו דברים.
ויש בזה פשט אחר: אין הדבר תלוי באחסון, אלא שאף שאין לשבת עליו בנוחות, ניתן לשבת עליו בדוחק בשעת הצורך. וכפי שראינו בפרק הקודם, שאנשים ישבו על מדפי עריבות הלישה, כך אפשר לשבת כאן על רצועה דקה ברוחב ארבעה אינטשים שנותרה מן הכיסא השבור. לפי פשט זה אומר רבי עקיבא שהכיסא עודנו מתפקד.
"וחכמים מטהרין" - חכמים אומרים שאינו מקבל טומאה. לפי הפשט הראשון: לא נעשה לאחסון, ואין בכך שניתן לאחסן בו דברים כדי לשנות. ולפי הפשט השני: אין בכך שאפשר לשבת על דבר מה כדי לעשותו כיסא, שהרי הוא שבור, ולפיכך אינו מקבל טומאה. זו תמצית המשנה כאן.