עדויות, פרק א', משנה ח'. אף משנה זו פותחת בנושא חדש לגמרי, שאינו קשור לקודמו: האופן שבו יש לטפל בתרומת כרשינין (מין קטנית הידוע בלעז כ־vetch). טעם הופעתה כאן, כבשאר משניות הפרק, הוא בכך ששמאי חולק על הלל.
הרקע ההלכתי:
תרומה היא החלק מן התוצרת שאדם מפריש לכהן, ההפרשה הראשונה, ואין הכהן מקבל אלא כשני אחוזים מן היבול. הפסוק אומר: "ואני הנה נתתי לך את משמרת תרומותי" - הוטלה על הבעלים חובת שמירה על התרומה. שמירה זו כוללת שני עניינים: שלא תלך התרומה לאיבוד ותתבזבז (כפי שמצינו בהלכות התלויות בארץ, כגון בשנת השמיטה), ושלא תיטמא.
הטומאה היא עיקר עניינה של משנתנו. תוצרת של תרומה רגישה במיוחד לטומאה, שכן היא עשויה להיעשות "שלישי", טמאה בדרגה שלישית (ביאור העניין רחב מדי למסגרת זו ואינו מענייננו כאן). הנקודה החשובה לענייננו היא שחכמים גזרו מדרבנן, שסתם ידיים - ידיים שלא נטלו - נחשבות "שניות", כלומר מקור טומאה מדרגה שנייה. משמעות הדבר: הבא לגעת בתרומה חייב ליטול תחילה את ידיו, אף אם הוא טהור לחלוטין ואפילו זה עתה עלה מן המקווה. שריד להלכה זו הוא נטילת הידיים שלנו לפני אכילת לחם, שמשם מקורה ביסודו של דבר.
עוד יש להקדים: חובת תרומה חלה רק על יבול המגודל למאכל אדם. יבול המגודל לצרכים אחרים - פשתן לבד או מספוא לבהמה - אין לו מעמד של תרומה, ואין צורך לשמור עליו בטהרה.
מהם כרשינין:
הכרשינין הם מעין אפונת עניים. הם אכילים מבחינה עקרונית, אלא שאין אדם רגיל לאוכלם, ואילו בשנות רעב אכן אוכלים אותם בני אדם. מאחר שדרך העולם לגדלם למאכל בהמה - ואז אין בהם חובת תרומה - ואילו לעיתים נאכלים הם על ידי אדם - ואז חלה בהם חובת הפרשה - הטילו חכמים בהם מספר חומרות. שאלת המשנה היא, אפוא, מהו היקפן של אותן הגבלות.
שיטות התנאים במשנה:
בית שמאי: "כרשיני תרומה... שורין ושפין בטהרה, ומאכילין בטומאה" - בין השרייתם במים, שנועדה לרככם ולהכשירם לאכילה (ושמא יאכלם אדם, אף שקרוב לוודאי שהשרייתם נעשית לצורך הבהמות), ובין "שפין" - שפשוף. הברטנורא מפרש שפשוף בגוף לצורך קילוף, לגרד ולהסיר עור מת, כדרך שנהגו באותם ימים; ויש מפרשים ששפשוף הגרעינים עצמם הוא, להסיר מהם את הקליפות ואת הלכלוך. שתי פעולות אלו צריכות להיעשות בטהרה, כלומר בנטילת ידיים תחילה. אך המאכיל את התוצרת לבהמתו אינו צריך ליטול ידיו. הטעם: בשעת שרייה ושפשוף אין הרואים יודעים שמא עתידה התוצרת להיאכל על ידי אדם, ולפיכך יש לשומרה בטהרה; ואילו בשעת האכלת הבהמה ניכר הדבר לכול שלמאכל בהמה הוא מיועד, ושוב אין צורך בטהרה.
בית הלל: "שורין בטהרה, ושפין ומאכילין בטומאה" - השרייה בלבד טעונה נטילת ידיים. הטעם נעוץ ביסוד ההכשר: כדי שתחול טומאה על מאכל, צריך המאכל להירטב תחילה, קודם שיגע בו מקור הטומאה (זוהי הגרסה הפשוטה של הדבר, ולאמיתו של דבר הוא מורכב מעט יותר). לפיכך סוברים בית הלל: אם אדם מרטיב את התרומה בהשרייתה ובאותה פעולה עצמה מטמאה בידיים שלא נטלו - הרי זה יותר מדי. בפעולה אחת הוא גם מכשירה לקבל טומאה וגם נוגע בה בידיים שאינן נטולות, ואת זאת אין לעשות. אך שפשוף בעלמא ביבש, וכן האכלת הבהמה, מותרים בטומאה ואין בכך בעיה.
שמאי: "יאכלו צריד" - שמאי מחמיר אף יותר: אפילו בשעת האכלת הבהמות, מלבד האמור לעיל, יש לוודא שההאכלה נעשית כשהתוצרת יבשה, כדי שלא ייראה כאילו ידיו שאינן נטולות מטמאות אותה עתה.
רבי עקיבא: "כל מעשיה בטומאה" - זוהי הדעה המקילה מכולן. לדעתו אין מקום לכל החומרות הללו: הכרשינין מיועדים לבהמה, ואין שום סיבה להטיל בהם הגבלות. כל שאין מפרישים ממנו תרומה למאכל אדם - אין לעסוק בו כלל, ואפילו את ההשרייה מותר לעשות בלא נטילת ידיים תחילה.
לסיכום: ההלכה כבית הלל, ולפיכך פוסק הרמב"ם שרשאי אדם לעשות בכרשיניו כרצונו אף שהם תרומה, בלא נטילת ידיים תחילה - למעט השרייה. השורה אותם ומרטיבם, חייב ליטול ידיו קודם לכן, שכן זהו הסף שלא התירו חכמים: לעשות בעת ובעונה אחת גם את ההכשר לקבלת טומאה וגם את העברת הטומאה עצמה.