עדויות, פרק ד', משנה ח'. משנה זו והמשנה שאחריה עוסקות בענייני ייבום, ולפיכך נפתח בהקדמה קצרה וחלקית בלבד בנושא זה, כדי שהדברים יהיו ברורים.
הקדמה קצרה בדין ייבום:
אדם שמת ולא הניח אחריו צאצאים חיים - אשתו, שהיא כעת אלמנה, מוטלת עליה מצווה באחת משתי דרכים:
ייבום - להינשא לגיסה, אחי בעלה שנשאר בחיים, אם קיים כזה.
חליצה - הליך הכולל חליצת נעלו של הגיס, יריקה על הקרקע ואמירה שהוא מסרב לבנות את שם אחיו.
עד שייעשה אחד מן השניים, אסורה האלמנה להינשא לכל אדם אחר. היא נשארת קשורה לגיסה שנותר בחיים, וקשר זה נקרא 'זיקה' - היא זקוקה לו ומחויבת לו בעניין שלא הושלם, עד שתותר הזיקה בייבום או בחליצה, שהיא מעין גירושין.
בנסיבות רגילות, נשיאת אשת אח אסורה מן התורה באיסור 'אשת אח', שהוא איסור כרת - עונש חמור ואיסור מוחלט. איסור זה נדחה מפני מצוות הייבום. אולם שאר ההגבלות בעניין העריות אינן נדחות מפני מצוות הייבום. לפיכך, אם קיימת סיבה נוספת שמחמתה אסורה היבמה עליו, מעבר לעצם היותה אשת אחיו, נשאר אותו אדם באיסורו ואין כאן מצוות ייבום כלל.
המקרה שלפנינו:
נניח שני אחים, ראובן ושמעון. ראובן נשוי לשושנה, שהיא בתו של שמעון - כלומר ראובן נשא את אחייניתו. אם מת ראובן, בוודאי שאין שמעון יכול לייבם את שושנה, שהרי היא בתו, ובזה הכל מסכימים.
אלא שעל פי דין תורה יכול היה אדם להיות נשוי לשתי נשים. ראובן עשוי להיות נשוי לשושנה, אחייניתו, וגם לאישה נוספת, רחל, שאינה קרובת משפחה של אף אחד. וכאן שאלת המשנה: אם שמעון אינו יכול לשאת את בתו שלו, שהיא אחת מאלמנות ראובן, האם רשאי הוא לשאת את האלמנה השנייה, רחל? או שמא זו 'עסקת חבילה' - כיוון ששושנה פטורה מכל זיקה וקשר עם שמעון, פטורות עמה גם צרותיה, ואין נותר קשר בין רחל לשמעון.
מערכת היחסים בין נשותיו של אדם אחד נקראת בלשון המשנה 'צרות', שכל אחת היא צרתה של חברתה. השאלה היא אם פטור של אחת הצרות מייבום ומחליצה פוטר את כל הצרות. זו השאלה שהמשנה שלנו באה להשיב עליה.
מחלוקת בית שמאי ובית הלל:
"בית שמאי מתירין את הצרות לאחים" - לדעת בית שמאי, האח שנשאר בחיים, שמעון, אף שאינו יכול לשאת את שושנה משום שהיא בתו, רשאי לשאת את צרתה, רחל. וכיוון שהדבר מותר, הוא נעשה חובה: מוטל על שמעון להתיר את הזיקה, בין בייבום ובין בחליצה, כדי לאפשר לרחל להינשא לאחר. עד שייעשה כן, רחל מוגבלת ואינה פנויה לשוק, אלא מחויבת לייבום או לחליצה עם גיסה שמעון.
"ובית הלל אוסרין" - לדעת בית הלל אין הדבר כן, אלא הכל חבילה אחת: אם צרה אחת מן האלמנות פטורה מייבום ומחליצה עם אח מסוים, פטורות כל הצרות. במקרה שלפנינו, כשם ששמעון אינו יכול לייבם או לחלוץ את בתו שושנה, כך אינו יכול לייבם או לחלוץ את צרתה, האלמנה השנייה רחל.
יסוד הדברים הוא לימוד מפסוק בויקרא (י"ח, י"ח), שבו נאסר לאדם לשאת אישה ואחותה כצרות זו לזו. מילה זו לכאורה מיותרת, שהרי היה אפשר לכתוב בפשטות שאסור לשאת אישה ואחותה לשתי נשים; ומכאן למדו בית הלל שהצרות פטורות גם באופן זה.
ומה אם עשו חליצה או ייבום בפועל?
כאן נחלקות התוצאות באופן חריף בין שני הבתים. אם עשה שמעון חליצה עם רחל - היא חולצת את נעלו, יורקת על הקרקע ואומרת "כן ייעשה לאיש אשר לא יבנה את בית אחיו":
בית שמאי: זה היה הדבר הנכון לעשות, ורחל מותרת מעתה להינשא לכל אדם - אך לא לכהן. כהן מוגבל מלשאת קטגוריות מסוימות של נשים, וביניהן זונה וגרושה. אף שרחל אינה גרושה ממש, אלא 'חלוצה' - מי שנדחתה מן הקשר ושמעון לא רצה לשאתה - הרי חלוצה שקולה מדרבנן לגרושה. הגרושה אסורה לכהן מן התורה, והחלוצה אסורה לכהן מדרבנן, ולפיכך פוסלים אותה בית שמאי מן הכהונה.
בית הלל: החליצה שביצע שמעון עם רחל הייתה מעשה סרק בלבד, ואין בה כל ממשות - כמי שחולץ עם אישה מזדמנת ברחוב. כיוון שלא היה כל צורך בחליצתה ואין למעשה זה שום נפקא מינה, אין היא נחשבת חלוצה, ואינה כגרושה מדרבנן. נמצא שבזבזה את זמנה ומאמצה, ומותרת להינשא לכל אדם כבתחילה, ואף לכהן.
ומן הצד השני של המטבע, ייבום - רחל עוברת לגור עם שמעון וחיים יחד כאיש ואשתו:
"נתייבמו - בית שמאי מכשיר" - לדעת בית שמאי זו מצוות ייבום כתיקנה, והכל בא על מקומו בשלום.
"ובית הלל פוסלין" - לדעת בית הלל אין כאן אלא איסור אשת אח מן התורה. כיוון שלא הייתה זיקה ולא הייתה חובה, אין כל היתר לשמעון לשאת את אשת אחיו המנוח, והרי זה איסור כרת ונישואין אסורים לחלוטין. הצאצאים היוצאים ממשפחה זו ממזרים; והאישה, רחל, שנשכבת עם שמעון ביחסים האסורים מן התורה, נעשית 'זונה' - מונח הלכתי החל על כל אישה יהודייה הנשכבת עם מי שאסור לה - ומעתה נאסרת להינשא לכהן.
נמצא, אם כן, כי בעניין זה בית הלל הוא המחמיר: הוא פוטר את הצרות ואוסר את כל המעשים הללו מעיקרם.
הקיום המשותף של בית שמאי ובית הלל:
אם נתבונן בדבר, אילנות היוחסין של קהילת בית הלל ושל קהילת בית שמאי נעשים מוציאים זה את זה. שהרי בעולמו של בית הלל, נשים הנחשבות כשרות הן למעשה זונות וילדיהן ממזרים; ובאופן דומה בעולמו של בית שמאי, נשים שהיו צריכות חליצה או ייבום נישאות לאחרים ויוצאות לשוק. אילנות היוחסין מסובכים אפוא לחלוטין, והיה מקום לחשוב ששני הבתים יאמרו זה לזה: אנשי קהילתכם אסורים עלינו, שכן אינכם נוהגים לפי הכללים מבחינתנו.
אך המשנה מלמדת שלא כך היה: "אף על פי שאלו פוסלין ואלו מכשירין, לא נמנעו בית שמאי מלישא נשים מבית הלל, ולא בית הלל מלישא נשים מבית שמאי". אין הכוונה שהעלימו עין או התעלמו מן הבעיות. הם בטחו זה בזה: בית שמאי היו אומרים לבית הלל שיש בקהילתם נערה מצוינת, אלא שלשיטתם אין להינשא לה מפני שהיא מוגבלת כממזרת או כיוצא בזה, אף שלדעתם היא כשרה - וכן להיפך. הם נאמנו זה לזה לומר את האמת ולהציג את ייחוסם ההלכתי של הנשים והגברים לפי נקודת המבט של הצד השני, ומתוך נאמנות זו יכלו להינשא במשפחות זה של זה. יש בכך ביטוי לחשיבות ההבנה שמחלוקת בדעות אינה צריכה בהכרח להביא לשבר באהבה ובכבוד שבתוך הקהילה.
ויתרה מזו: "וכל הטהרות והטומאות שהיו אלו מטהרין ואלו מטמאין - לא נמנעו מלעשות טהרות אלו על גב אלו". אותו קו מחשבה עצמו נוהג גם בענייני טומאה וטהרה. בית הלל ובית שמאי נחלקו במקומות אין ספור בעניינים אלו, וכל אחת מן הקהילות סברה אחרת בשאלה אם דבר מסוים טמא או טהור, ואף על פי כן לא נמנעו מלאכול זה בביתו של זה ולא הגבילו עצמם מלהשאיל זה לזה כלים לבישול ולהכנת אוכל וכיוצא בזה, מפני שבטחו זה בזה. בית הלל האמינו לבית שמאי שיאמרו להם מה מותר ומה אסור לפי שיטתם, ולהיפך - ומתוך כך טיפחו כבוד הדדי, שיתוף פעולה ותיאום בתוך הקהילה.
לסיכום: במשנה זו למדנו את מחלוקת בית שמאי ובית הלל בדין צרות בייבום: בית שמאי מתירים את הצרות לאחים, ובית הלל פוטרים את כולן מכוח הלימוד מן הפסוק בויקרא. מכאן נגזרות התוצאות בחליצה (חלוצה האסורה לכהן מדרבנן לעומת מעשה סרק חסר משמעות) ובייבום (מצוות ייבום כתיקנה לעומת איסור אשת אח, ממזרות וזונה). וחתמה המשנה בלקח נצחי: אף על פי ששני הבתים החזיקו בהשקפות עולם שונות ובהתייחסות שונה לחלוטין למעשה, המשיכו לחיות יחד, להתחתן זה עם זה ולהיות שכנים טובים ללא כל בעיה - ובכך נעשתה משנה זו מפורסמת ביותר.
ראוי לציין כי משנה זו אינה מופיעה כאן בלבד, אלא גם במסכת יבמות, פרק א' משנה ד'. במשנה הבאה נמשיך בענייני ייבום.