משנה ח' בפרק ג' של מסכת עדויות ממשיכה בסדרת המחלוקות שנשנו בכרם ביבנה בין תנא מסוים ובין החכמים. הפעם עומד במרכז רבי צדוק, מן הדמויות הבולטות בסוף ימי בית שני, הוא שצם ארבעים שנה. אף בעניינו נשנו מחלוקות שבהן טימא, ואילו החכמים הקלו וטיהרו.
"שלושה דברים רבי צדוק מטמא וחכמים מטהרין":
"מסמר השולחני":
הכוונה למסמרו של החנווני. מדובר במסמר מתכת, שאינו אלא כמין קיסם של מתכת. אמנם כלי מתכת אינם זקוקים לבית קיבול כדי לקבל טומאה, אך הם זקוקים למלאכה מסוימת - כלי העושה פעולה מוגדרת. מסמר רגיל, מן הסוג שתוקעים בו דברים בקירות, אינו נחשב כלי כלל; הוא בסיסי מדי.
אולם מסמר זה מחובר לארון, ומשמש כמעין ציר שעליו נשענת כף המאזניים, וכך ניתן לראות איזה צד כבד יותר. תפקיד זה חשוב הוא, והשאלה כפולה: ראשית, האם די בתפקיד זה כדי להחשיבו כלי, שהרי אין בו ייחוד וכל דבר אחר היה מתאים לכך? שנית, מכיוון שהוא מחובר לארון המשמש לאחסון, האם אינו אלא חלק מן הארון ומעמד טומאתו תלוי בארון, או שמא יש לו קיום עצמאי ככלי בפני עצמו?
רבי צדוק סובר שיש לו חיות משל עצמו: הוא חשוב כחלק ממנגנון השקילה, ולפיכך עומד בפני עצמו ונפרד מן המגדל. אין הוא נזקק אלא לפעולה פשוטה כדי למלא את תפקידו, ואף על פי כן מקבל טומאה בפני עצמו. וחכמים אומרים: אין הוא אלא חלק מן המגדל, ואינו מקבל טומאה בפני עצמו - אם נטמא המגדל, נטמא עמו, ואם לאו, טהור הוא.
"ארון של גרוסות":
זוהי תיבת האחסון של טוחני הגריסים. הכלל הוא שכלי עץ מקבלים טומאה כאשר יש להם בית קיבול, ולתיבת אחסון בוודאי יש בית קיבול. אלא שכלים גדולים אינם מקבלים טומאה בשני מצבים: כשאי אפשר להזיזם כשהם מלאים, או כשמלכתחילה נועדו להישאר במקום אחד - משהונחו ונבנו במקומם, כוונתם להישאר שם, והרי הם 'עשויים לנחת'.
זהו המקרה שלפנינו: בנסיבות רגילות אין אדם מזיז את תיבת האחסון של קמח הקטניות, והיא נותרת במקומה, ומכאן שאינה מקבלת טומאה. אולם כאשר היא נזקקת לתיקון, הדרך המקובלת היא שטוחן הקטניות מוליך את התיבה אל הנגר, ואינו מביא את הנגר אל התיבה. הרי שבהזדמנויות נדירות אלו היא כן מוזזת - אין חוששים שתישבר בדרך, אלא מזיזים אותה בפועל. השאלה היא אם די בהזזה זו כדי להחשיבה ככלי המיטלטל, או שמא כיוון שנועדה להישאר במקומה בנסיבות רגילות, הרי היא עשויה לנחת ואינה מקבלת טומאה.
רבי צדוק מחמיר ואומר שהיא מקבלת טומאה, ואילו חכמים אומרים שכיוון שנועדה להישאר במקומה רוב הזמן, אינה מקבלת טומאה.
"מסמר של שעות":
זהו המסמר המשמש להטלת צל על שעון השמש. שעון השמש עשוי אבן, ועליה מסומנות שעות היום; לפי מיקום השמש ברקיע מוטל הצל ונע במשך היום, ולפי מקומו של הצל ניתן לדעת את השעה. ואת הצל מטיל מסמר מתכת קטן.
השאלה היא אם זו מלאכה מסוימת דיה כדי להיחשב כלי. מצד אחד, הרי זה כמין שעון - מכשיר יעיל למדידת הזמן. מצד שני, כל דבר היה ממלא תפקיד זה; אף בקיסם היה אפשר להשתמש, ואין כל הכרח דווקא במסמר מתכת זה.
רבי צדוק אומר שהוא מקבל טומאה, שהרי זהו המסמר שבו מודדים את הזמן. וחכמים אומרים שאין בכך די: הטלת צל אינה מלאכה מיוחדת, שכן כל דבר מטיל צל, ואין ייחוד במקל מתכת פשוט זה, ולפיכך אינו נחשב כלי ואינו מקבל טומאה.
לסיכום: בשלושת המקרים - מסמר השולחני, ארון של גרוסות ומסמר של שעות - רבי צדוק מטמא וחכמים מטהרין. וההלכה בכל המקרים הללו, כדרכנו, נפסקה כדברי חכמים.