בשיעור זה נעסוק במשנה ז' שבפרק א' של מסכת עדויות. מכאן ואילך עוברת המשנה לסוג חדש של נושאים, שאין ביניהם קשר ענייני, ומה שמאחד אותם הוא התופעה שהמשנה מבקשת לקבץ: מחלוקת שבה שמאי עצמו חולק על בית שמאי. לכל משנה ומשנה עולם תוכן משלה, ונושאה של משנה ז' הוא העברת טומאה בדרך אוהל.
רקע: טומאת אוהל:
מקורות הטומאה רבים ומגוונים - שלושה עשר במניינם בתורה - והם מעבירים טומאה בדרכים שונות, שבע במניינן. אולם דרך האוהל ייחודית לחלוטין לאבי אבות הטומאה, הלוא הוא גופו של אדם מת. המת מטמא לא רק במגע ישיר או בנשיאת משקלו (מגע ומשא), אלא אף באמצעות אוהל.
האוהל בא בשלוש צורות:
האדם שוהה תחת קורת גג אחת עם מקור הטומאה.
האדם נמצא ישירות מעל הטומאה.
האדם נמצא ישירות מתחת לטומאה.
שיעורי הטומאה:
גופה שלמה - מטמאה באוהל, וכן אף בשר מן המת בשיעור כזית.
עצם שאין עליה בשר - די בעצם כשעורה, שיעור של גרגר שעורה מפירור עצם, כדי לטמא במגע ובמשא.
אך כדי לטמא באוהל, כלומר שהשוהה תחת קורת גג אחת עם פירורי העצם ייטמא, נדרשת כמות גדולה יותר של עצמות. כמה עצם נדרשת לכך? זו המחלוקת שלפנינו.
המחלוקת שבמשנה:
"בית שמאי אומרים: רובע עצמות מן העצמים, בין משנים בין משלושה" - עצמות אדם מטמאות באוהל משהגיעו לנפח של רובע הקב, כלומר רבע קב, כחמש מאות סנטימטרים מעוקבים של שברי עצמות. ואין נפקא מינה אם באו מגוף אחד או מכמה גופים, אף משניים ושלושה. משהצטרפה כמות זו, מיטמא השוהה עמה תחת קורת גג אחת, וכן חפציו.
"בית הלל אומרים: רובע עצמות מן הגוויה, מרוב הבניין או מרוב המניין" - שתי הגבלות בדבר: ראשית, העצמות חייבות לבוא מגוויה אחת, כלומר משלדו של מת יחיד; ושנית, עליהן להוות רוב הבניין - רוב מבנה השלד, או רוב המניין - רוב העצמות מבחינה מספרית.
"שמאי אומר: אפילו מעצם אחד" - שמאי עצמו חולק על בית שמאי וסובר שאין צורך בריבוי עצמות כלל. אם עצם אחת, כגון עצם הירך, מכילה נפח של רובע הקב, הרי היא מטמאה באוהל.
ביאור הברטנורא ב'רוב בניין' וב'רוב מניין':
הברטנורא מבאר כי 'בניין' עניינו המבנה השלדי, והמדובר בעיקרו של דבר בנפח - זהו רוב בניין. 'רוב מניין' פירושו רוב מספר העצמות: לפי מניין חז"ל יש בגוף מאתיים ארבעים ושמונה עצמות, ורובן עולה למאה עשרים וחמש. (קשה ליישב מניין זה עם המקובל היום אצל מבוגר, כמאתיים ושש עצמות, אף שאצל ילדים אכן מרובות העצמות יותר.)
נמצא לפי דרכו, שלדעת בית הלל נדרש שהעצמות יבואו משלד אחד ויהוו רוב בניין או רוב מניין - לכל הפחות מאה עשרים וחמש עצמות - כדי לטמא באוהל. מדובר כמובן גם בשלד קטן ביותר, כגון של תינוק. בית שמאי סוברים שדי בהצטרפות העצמות אף מכמה שלדים, ואילו שמאי מסתפק בעצם אחת שיש בה השיעור.
להלכה:
אם ננקוט שההלכה כרמב"ם, אין היא כאף אחת מן הדעות הללו בדיוק. הרמב"ם פוסק שנדרש חלק משמעותי מן השלד, אלא שהדבר יכול לבוא בכמה אופנים:
גולגולת שלמה, כמו קרקפת.
שדרה שלמה, עמוד השדרה, על שמונה עשרה חוליותיו.
רוב בניין, שהוא בניינו של אדם - לפי הרמב"ם עצמות הרגליים, השדרה והצלעות, רובן.
רוב מניין - מאה עשרים וחמש עצמות מכל גודל שהוא.
אוסף עצמות בעלמא, ובלבד שיבואו מגוף אחד ויצטרפו לנפח כולל של רובע הקב.
לסיכום: במשנה זו עסקנו בשיעור העצמות המטמא באוהל: בית שמאי מסתפקים ברובע הקב אף מכמה גופים, בית הלל מצריכים רובע הקב מגוויה אחת ובאופן של רוב בניין או רוב מניין, ושמאי מכשיר אף עצם אחת שיש בה השיעור. ולהלכה נקט הרמב"ם דרך ביניים, ומנה כמה אופנים שבהם מטמאות העצמות באוהל.