עדיות פרק ג', משניות ג' עד ז'. מכאן ואילך אנו פונים לארבע מחלוקות שבין רבי יהושע לחכמים. נראה כי סדר המשניות הולך בערך לפי גילם של התנאים, מן המבוגר אל הצעיר, בין אם כך הדבר ובין אם לאו. ארבע נקודות המחלוקת של רבי יהושע סובבות כולן סביב ענייני טומאה וטהרה, ובכולן רבי יהושע מחמיר ופוסק שהדבר טמא, ואילו חכמים מטהרים.
הכלל היסודי בדיני ספק טומאה:
החוט המקשר את ארבעת המקרים (ולמעשה מדובר בשני זוגות בלבד) הוא הכלל הנוהג במצב של ספק בהתפשטות הטומאה:
ספק טומאה ברשות הרבים - ספיקו טהור. 'רשות הרבים' בהקשר הלכות אלו היא מקום שמצויים בו שלושה אנשים לפחות, ובו מתייחסים אל הספק כטהור.
ספק טומאה ברשות היחיד - ספיקו טמא. 'רשות היחיד' היא מקום פרטי שמצויים בו שני אנשים או פחות, ובו פוסקים שהדבר טמא.
טומאת המצורע:
ארבעת המקרים שלפנינו הם מעין מקרי גבול, ושניים מהם נוגעים למצורע. המצורע, שנגע הצרעת בעורו, הוא מקור טומאה חמור מאוד, והוא מעביר טומאה במגוון דרכים: במגע, במשא ובהיסט. בין שהאדם נגע במצורע ובין שהמצורע נגע בו, בין שהאדם הזיזו ובין שהוא הזיז את האדם, בין שנשא את משקלו ובין שנישא על ידו - מועברת טומאה מן המצורע אל האדם או אל הכלי.
ייחודי למצורע הוא שהוא מעביר טומאה אף בביאה, כלומר בכניסה לתוך החדר. דין זה דומה מאוד לטומאת אוהל, אף שאינו זהה לה: עד כה עסקנו בשהייה תחת קורת גג אחת עם מת או עם חלק משמעותי ממנו, וכאן הדמיון קיים, אך אין זה המקום לעמוד על ההבדלים. הנקודה היא שכאשר מצורע נייח שוהה תחת קורת גג אחת עם מקבל טומאה בכוח, מתפשטת הטומאה בביאה, וכל הנמצא תחת אותה קורת גג נעשה טמא.
כאן נחלקו רבי יהושע וחכמים: לדעת חכמים, אף שהכלל הכללי הוא שספק טומאה ברשות היחיד ספיקו טמא, כלל זה אינו חל במצורע, מטעמים החורגים ממסגרת דיוננו. הצרעת שונה מעט, ואין מחמירים בה מכוח אותו כלל. לפיכך שאלות המתעוררות בדבר העברת טומאה ממצורע בביאה יוכרעו לקולא לדעת חכמים, אפילו ברשות היחיד. זהו תמצית עניינה של המחצית הראשונה, וכן רובה של המחצית השנייה.
לשון המשנה:
"ארבע ספיקות רבי יהושע מטמא וחכמים מטהרין" - ארבע שאלות עשויות להתעורר בדבר התפשטות הטומאה, ובכולן רבי יהושע אומר שהטומאה עברה ופוסק לטמא, וחכמים אומרים שאנו מתייחסים לדבר כטהור. וכיצד? אלו הם המקרים:
"הטמא עומד והטהור עובר" - אדם טמא, ובמיוחד מצורע, עומד במקומו תחת אוהל, בין שהוא עץ, גג או בניין, והטהור עובר, ואין ידוע אם עבר תחת האוהל אם לאו, או שמא נגע במצורע ונתקל בו. השאלה היא אם העביר המצורע את טומאתו, וזאת אפילו ברשות היחיד. ברשות הרבים הכול מודים שטהור, והמחלוקת היא ברשות היחיד.
"הטהור עומד והטמא עובר" - האדם או החפץ הטהור נייח תחת גג, והמצורע חולף על פניו, ואיננו יודעים אם בשעה שעבר תחת הבליטה שהה שם די זמן כדי להעביר טומאה. למשל, עצר לקשור את נעלו, ואין ידוע אם עצר בעודו תחת הבליטה או מעבר לה. אלו שני המקרים הראשונים, העוסקים במצורע ברשות היחיד.
"טומאה ברשות היחיד וטהרה ברשות הרבים" - מקור הטומאה מונח ברשות היחיד. למשל, עכבר מת בפתח חנות הגובלת ברשות הרבים, והחנות היא מקום פרטי שמצוי בו אדם אחד בלבד, בעל החנות. אדם הולך ברחוב, ואיננו יודעים אם בעוברו נגעה רגלו בעכבר המת המונח על קו הגבול, בפנים במקום הפרטי אך סמוך מאוד לרשות הרבים. המקבל הטהור נמצא ברשות הרבים, לעיני הציבור.
"טהרה ברשות היחיד וטומאה ברשות הרבים" - המקבל בכוח נמצא בתוך החנות, כגון כלי טהור המונח על הרצפה, ואילו הטומאה ברשות הרבים: זב או נידה עברו לידו, ואיננו יודעים אם נגעו בו אם לאו.
בשני המקרים האחרונים מקור הטומאה נמצא בתחום הלכתי אחד, רשות הרבים, והמקבל בתחום ההפוך. השאלה היא אם נתייחס לכך כספק טומאה ברשות הרבים ונקל, או כספק טומאה ברשות היחיד ונחמיר, וזוהי המחלוקת.
ובכל אותם מקרים, כלשון המשנה: "ספק נגע ספק לא נגע, ספק האהיל ספק לא האהיל, ספק הסיט ספק לא הסיט":
"ספק נגע" - שמא היה מגע בין המקור למקבל ושמא לא היה.
"ספק האהיל" - במקום שיש טומאת אוהל, כגון חתיכת טומאת מת שבתוך הבית, ואף ביחס למצורע העובר, שהאהלה שלו כביאה.
"ספק הסיט" - שמא הזיזו ושמא לא הזיזו, כזב המזיז דברים ומעביר טומאה אף ללא מגע ישיר.
בכל אותם המקרים, כשאין אנו בטוחים אם עברה הטומאה אם לאו, רבי יהושע מטמא ומחמיר, וחכמים מטהרין.
נשוב ונסכם את המקרים: בשני הראשונים אין אנו יודעים אם המקור, המצורע, והמקבל שהו תחת קורת גג אחת בעת ובעונה אחת, כשהמצורע נייח, בין שהמצורע היה בתנועה ובין שהמקבל היה בתנועה. שם אומרים חכמים שאין כלל ספק טומאה ברשות היחיד חל, ולפיכך המקבל טהור. בשני האחרונים מדובר בשאלה של מפריד: הטומאה ברשות אחת והמקבל בצדה השני, והשאלה אם נראה זאת כאירוע של רבים או כאירוע של יחיד. גם כאן פוסקים חכמים לקולא, ומתייחסים לשני הצדדים כאירוע של רשות הרבים ומטהרים; ואילו רבי יהושע רואה בכך אירוע של יחיד ומטמא מחמת הספק.
להלכה:
ההלכה בכל המקרים הללו כדעת חכמים. ואולם לפי דרכו של הרמב"ם הדברים מורכבים מעט יותר: אם מקור הטומאה מונח ברשות היחיד ויש ספק אם נגע בו האדם הטהור - במקרה הפשוט הזה, שהוא בקירוב המקרה שתואר במשנה - פוסק הרמב"ם שספקו טמא, שהרי הספק נולד במה שאירע ברשות היחיד, וזהו ספק טומאה ברשות היחיד. הדבר מסתבך מעט יותר כאשר עומדים כמה דברים של טומאה ושל טהרה, אחד ברשות היחיד ואחד ברשות הרבים, ואין ידוע באיזה מהם נגע: כאן אין ודאות שהאירוע התרחש ברשות הרבים, ולפיכך נפסק ספק הטומאה לקולא. נמצא שההלכה מורכבת מעט יותר מן העולה מן המשנה לבדה, אך כך היא נפסקה.