שלושה דברים נאמרו בפני רבי עקיבא: שניים משום רבי אליעזר, שבא מבית שמאי, ואחד משום רבי יהושע, שהיה מצד בית הלל. שניהם היו רבותיו של רבי עקיבא.
הדבר הראשון: יציאה ב'עיר של זהב' בשבת:
הדבר הראשון שנאמר משום רבי אליעזר הוא שאישה רשאית לצאת בשבת כשהיא עונדת את התכשיט המכונה "עיר של זהב" (משנה במסכת שבת). ביסוד הדברים: אסור לטלטל ברשות הרבים ארבע אמות, ועובר על כך מחלל שבת. אמנם מותר לאדם ללבוש בגדים, שהבגד נחשב טפל לגוף, ומאותו טעם מותר גם לענוד תכשיטים המשמשים קישוט לגוף - אך חכמים גזרו על נשים שלא לענוד תכשיטים בפרהסיה, מחשש שתסיר האישה את תכשיטה כדי להראותו לחברותיה, ובעודו בידה שוב אינו טפל לגופה, ותעבירנו ארבע אמות ברשות הרבים.
לפי רבי אליעזר, ה'עיר של זהב' יוצאת מכלל הגזירה. תכשיט זה הוא כעין סרט ראש או כתר עשוי זהב, גדול וכבד, ועליו דמות קו הרקיע של ירושלים. רק אישה עשירה מאוד וחשובה - כלומר מכובדת - הייתה בעלים של תכשיט יקר כזה, ואישה כזו לעולם לא תסיר את תכשיטה ברשות הרבים כדי להראותו לחברותיה, שכן אין זה דבר מכובד. ומכיוון שכן, אין מקום להרחיב את הגזירה ולאסור את לבישת ה'עיר של זהב' ברשות הרבים.
להלכה:
חכמים לא קיבלו דעה זו, ולפי הספרים אין אישה רשאית לצאת ב'עיר של זהב' אף שהיא עשירה, חשובה ומכובדת, מחשש שמא תסיר את התכשיט ותטלטלנו ברשות הרבים. עם זאת, אף שלכאורה עולה בבירור שאין הנשים רשאיות לענוד תכשיטים ברשות הרבים, מנהגן של נשות ישראל מזה זמן רב הוא לענוד תכשיטים ברשות הרבים בפועל. דיו רב נשפך ביישוב הדבר, אך זהו בהחלט המנהג הרווח כיום והמקובל להלכה.
הדבר השני: הרודפים אחר הציפורים פסולים לעדות:
הדבר השני שנאמר משום רבי אליעזר הוא שהרודפים אחר ציפורים, יונים או תורים, פסולים להעיד בבית דין. נושא זה כבר נלמד פעמיים, במסכת ראש השנה ובמסכת סנהדרין, ויש בו שני פשטים:
הכוונה למי שמריצים ציפורים במרוץ, כדרך שמריצים סוסים בימינו, והרי הם מהמרים.
הכוונה למי שמאמנים את ציפוריהם למשוך אחריהן את ציפורי השכן משובכו, שם הוא מגדל ומטפח אותן, ויש בכך מעין גזל.
בעניין ההימורים:
יש לדייק: המהמרים פסולים לעדות מדרבנן. מדאורייתא נדרש שיהיה גזלן או גנב כדי להיפסל לעדות, או רשע באופן כללי - כל מי שעושה מעשים המחשיבים אותו כרשע, ובכללם גנבה. ההימורים אינם גזל ממש, אלא מעין גזל קל, שכן המפסיד אינו מצפה לשלם, וגם כשהוא משלם אין הוא רוצה בכך באמת, ונמצא שהממון יוצא מידו שלא ברצונו.
גישה שנייה לפסלותם של המהמרים מדרבנן היא שחכמים אמרו כי המהמרים אינם עוסקים ביישובו של עולם: אין הם מעורבים בכלכלה הכללית, בקידום החברה ובבניין הציוויליזציה. משום כך הם נחשבים כאנשים חיצוניים, שאינם שותפים לנוהגי החברה ואינם אכפתיים לנעשה בה, ולפיכך אין להשתמש בהם כעדים.
לגישה האחרונה, שכך נפסק להלכה, יש נפקא מינה גדולה: מי שמהמר במשרה חלקית בלבד ויש לו עבודה קבועה - למשל, העובד במהלך השבוע כרופא שיניים ומהמר רק בסופי השבוע - הרי הוא עוסק ביישובו של עולם ופועל למען החברה, ולפיכך יהיה כשר לעדות.
בעניין הפרחת הציפורים משובך השכן:
לפי הפשט השני, המדובר במי שמאמן את עופו לרדוף אחר עופות חברו או לפתותם לצאת משובכם. בתקופת המשנה היה גידול העופות עסק גדול: העופות שימשו לביצים, לזבל, ליוני דואר, לקורבנות ולבשר. וכיצד משיגים עופות? מניחים להם מזון והם באים. נמצא שמבחינה משפטית העופות הנחים בחצר האחורית אינם קניינו של בעל החצר, אלא כעופות פראיים שבאו לנוח בחצרו מפני שהניח להם מזון. לפיכך, המפתה אותם להתרחק אינו גונב את עופותיו של חברו, שכן אין הם עופותיו ממש.
אף על פי כן אמרו חז"ל שזוהי מתכונת להתנהגות שכנית רעה מאוד, ומפני דרכי שלום אסרו על אדם לפתות את עופות שכנו ולהרחיקם, משום שהדבר מביא לידי מריבה. והעושה כן נענש בכך שהוא נחשב רע ופסול לעדות. שתי הלכות אלו הובאו בשולחן ערוך.
הדבר השלישי, משום רבי יהושע: "השרץ בפי חולדה":
העניין השלישי שנאמר בפני רבי עקיבא הוא משום רבי יהושע, וזו לשונו: "השרץ בפי חולדה ומהלכת על גבי כיכרו של תרומה". תחילה נתרגם, ולאחר מכן נסביר.
שרץ הוא אחד משמונה היצורים הקטנים שמונים הפסוקים בספר ויקרא, שכאשר הם מתים הם מעבירים טומאה במגע ישיר. זהותם המדויקת של שמונה אלו אינה ברורה, והם מכונים "שמונה שרצים".
המקרה הוא זה: אחד השרצים המתים הללו, כגון עכבר מת, נתון בפיה של חולדה. החולדה עצמה אף היא מן השרצים, אך היא חיה, ולפיכך אינה מטמאה. בפיה, מכיוון שהיא טורפת, נתון עכבר מת, שהוא ודאי מקור טומאה - אלא שהשרצים אינם מטמאים אלא במגע ישיר. והחולדה עם העכבר המת בפיה מהלכת על גבי ככרות לחם של תרומה.
אם נגע העכבר בכיכר הלחם, הרי הלחם טמא בוודאי, ואין לאוכלו אלא יש לשורפו. אך מניין לנו שכך היה? הדבר אינו ידוע, וזהו ספק: אין אנו יודעים אם השרץ המת בא במגע ישיר עם התרומה. על כך אומרת המשנה: "ספק נגע ספק לא נגע - ספקו טהור". כלומר, אם אין אנו יודעים אם היה מגע ישיר אם לאו, פוסקים שכל ככרות הלחם טהורות, והכהן רשאי לאוכלן.
הכלל הרגיל בספק טומאה:
הכלל הרגיל במצב של אי ודאות בהתפשטות הטומאה הוא זה: ספק טומאה ברשות הרבים - ספקו טהור. אם השאלה מתעוררת ברשות הרבים, דהיינו במקום שאנשים מצויים בו, שלושה אנשים או יותר - כפי שכבר למדנו קודם לכן במסכת - פוסקים לטהרה. ואילו ספק טומאה ברשות היחיד, כלומר במקום שאין מצויים בו שלושה אנשים בדרך כלל, מוכרע לטומאה. זהו הכלל המנחה את רוב מקרי ספק הטומאה.
הכלל העליון: טומאה שלא באה למנוחה:
אלא שיש כאן כלל עליון הגובר על הכלל הרגיל, ולמעשה ישנם כמה כללים כאלה. הכלל שהמשנה מלמדת כאן הוא שאפילו ברשות היחיד, שבה מכריעים את הספקות לרוב לחומרה, אם מקור הטומאה מעולם לא בא למנוחה אלא היה בתנועה מתמדת - פוסקים לטהרה. וזהו המצב שלפנינו: השרץ המת נתון בפיה של חולדה מהלכת, ונמצא שמקור הטומאה מצוי בתנועה ואינו נח. והכלל הוא שאם לא באה הטומאה למנוחה, מניחים שלא אירע מגע ישיר, והספק נפסק לטהרה. זהו המקרה השלישי שבמשנתנו, ואף הוא נפסק להלכה.