עדויות פרק ד', משנה ז'. אנו ממשיכים במחלוקות שבין בית שמאי ובית הלל, במקרים שבהם בית שמאי מקילים ובית הלל מחמירים. במשנה שלפנינו שלוש מחלוקות נפרדות, וכולן נוגעות להליכי נישואין וגירושין.
כסף קידושין:
החלק הראשון של המשנה עוסק ביצירת קשר הנישואין באמצעות כסף של קידושין, והוא מהדהד את הנאמר במשנה הראשונה שבמסכת קידושין. הנישואין בדין תורה מתרחשים בשני שלבים נפרדים:
קידושין (אירוסין) - הנישואין מן הבחינה המשפטית.
נישואין - הנישואין מן הבחינה התפקודית, החיים המשותפים בפועל.
משמעות הקידושין היא שהאישה מובדלת, והיא אשת איש מן הבחינה שהיא אסורה על כל אדם אחר. לאישה זכויות מסוימות: מי שמותר לו להיות בעלה ולחיות עמה כאשתו, והרשות נתונה לה להעניק זכויות אלו למי שתרצה. משהעבירה אותן לגבר מסוים, נאסרת היא על כל אדם אחר, שאין הם יכולים לקבל זכויות אלו ואינם יכולים לחיות עמה. הבא עליה - עבירת אשת איש בידו, עבירה שדינה בפוטנציה מיתה. ואם תרצה להינשא לאחר, תזדקק לגט או למות בעלה. אף שהם נשואים מבחינה משפטית, אין הם נשואים מבחינה תפקודית ואינם חיים יחד, ואף אסורים מדרבנן לחיות יחד עד שיקבלו את הברכות ותתקיים החופה, שהיא עצמה מבטאת את חייהם המשותפים כבעל ואישה.
בשלב הראשון, הקידושין, מתרחשת העברה של זכויות הנישואין. בדין העברי, כל העברת זכויות - בעלות, זכויות אחרות או חובות - מצריכה מעשה פורמלי המחיל את ההעברה, והוא הנקרא קניין, או מבחינה מדויקת: מעשה קניין. ואף על פי כן, אישה המקבלת כסף קידושין המחיל את קניין הקידושין אינה נקנית כדרך שקונים חפץ בחנות. היא נשארת אדם אוטונומי בכל מובן, אלא שהיא מעבירה זכויות אלו לאדם אחר. הבעל אינו קונה את האישה בשום צורה, אך הוא נעשה הבעלים הבלעדי של הזכות להיות בעלה.
מעשה קניין מצוי בהקשרים נוספים: במינוי שליח, או בקבלת אחריות על התחייבות כגון תנאים לנישואין. מקובל שאדם מרים מטפחת, עט או כיפה, וזו הצהרה: "אני מקבל את הקניין באופן פורמלי, מעביר את הזכויות ומבצע את העסקה". אין לדבר קשר לבעלות על החפץ, אלא הוא מנגנון להעברת זכויות.
המשנה בקידושין מונה שלושה מעשי קניין שבהם מתחוללת העברה זו, וכל אחד מהם צריך להיעשות באופן ברור לשם הפעלת ההעברה. האיש אומר "הרי את מקודשת לי" בטבעת שהוא נותן או בשווה כסף, האישה מקבלת את הכסף או את שווה הכסף, ומעתה היא מקודשת - אשת איש, והבעל מחזיק בזכויות הנישואין.
אחת משלוש הדרכים להעברת זכויות הנישואין היא כסף או שווה כסף, כלומר בעבור ערך: כסף פירושו ממון, אמצעי לאגירת ערך; שווה כסף פירושו דבר בעל ערך. המנהג כיום להשתמש בדבר בעל ערך, דהיינו טבעת, אך ניתן להשתמש במטבע ממש או בכל חפץ בעל ערך. כשם שאין העט או הכיפה עיקר אלא מנגנון, כך אין העיקר בטבעת או בכסף עצמם: כל דבר כשר לכך, ובלבד שהאישה תקבל באופן פורמלי את החפץ בעל הערך ותעביר בתמורה את אותן זכויות. כל עוד מדובר בכסף או בשווה כסף, הדבר פועל.
יסוד הדבר בלימוד מן הפסוקים: אברהם אבינו קנה את חלקת הקבר לשרה מעפרון החתי, ולשון הכתוב שם "קח ממני" - לשון קיחה. ובמצוות הקידושין נאמר "כי יקח איש אשה" - אף היא לשון קיחה. גזירה שווה משווה ביניהם ומלמדת שאחד המנגנונים המשפטיים המחוללים קידושין הוא כסף, ממון, או שווה כסף, דבר בעל ערך.
מאחר שכל דבר בעל ערך מספיק, אין נפקא מינה בשיעור, ומדאורייתא אף המטבע הקטן ביותר, הנקרא פרוטה, היה מועיל. אלא שבית שמאי סוברים כי אין ליצור רושם שנשות ישראל הפקר, ואין לזלזל בהן בקידושין בדבר שהוא חסר ערך או כמעט חסר ערך; נדרש דבר בעל ערך סביר לפחות במידת מה. לפיכך, בשאלה כמה כסף או שווה כסף חייב לעבור מיד ליד כדי לחולל את קידושי האישות:
בית הלל: כל סכום מספיק, אפילו פרוטה או שווה פרוטה, כשהפרוטה היא המטבע הקטן ביותר.
בית שמאי: דינר או שווה דינר, ששוויו פי 192 מפרוטה. אין זה סכום גדול, אך אין די בכל דבר שהוא.
הפרוטה עצמה מטבע נחושת היא, אך שוויה, כפי שיתבאר במשנה, מסתכם בערכו של חצי גרגר שעורה בודד של כסף, בעוד שהדינר שווה 92 גרגרי כסף.
ובלשון המשנה: "האשה מתקדשת בדינר ובשווה דינר כדברי בית שמאי" - לדעת בית שמאי, המבקש לחולל קידושין צריך להשתמש בדבר בעל ערך משמעותי, מטבע של דינר או דבר ששווה דינר, ובלאו הכי אין היא מקודשת. זו דעה מקילה. לעומתם, "בית הלל אומרים בפרוטה ובשווה פרוטה" - די בפרוטה פשוטה.
טעמם של בית הלל: כל מטבע וכל ערך פועלים, שכן אף המטבע הקטן ביותר, כמקבילה של פני אמריקאי, כסף הוא ככל כסף. ואף בית הלל מודים שאין לפחות משיעור פרוטה: אם בפרוטה ניתן לקנות שני כדורי מסטיק, כדור אחד אינו מספיק; אך כל דבר ששוויו פרוטה ומעלה כשר לקידושין.
נמצא שדעת בית הלל היא המחמירה: הנותן לאישה פרוטה אחת ואומר "הרי את מקודשת לי בפרוטה זו", והיא מקבלתה - לדעת בית הלל זקוקה היא לגט, והבא עליה בא על אשת איש. ובית שמאי מקילים ואומרים שאין אלו נישואין כלל, מותרת היא להינשא לאחר, ואין לדבר השלכות.
"וכמה היא פרוטה? אחד משמונה באיסר האיטלקי" - שמינית ממטבע כסף קטן מאוד הנקרא איסר איטלקי, ששוויו ארבעה גרגרים במשקל שעורה של כסף; שמינית ממנו היא חצי גרגר. זהו המקרה הראשון שבמשנה.
גט ישן:
המקרה השני שבמשנה הוא נושא חדש לחלוטין, ומקורו במסכת גיטין פרק שני, משנה ד': דין 'גט ישן'. הגט הוא שטר הגירושין שעל האיש לתת לאישה כדי לנתק את קשר נישואיהם, ו'גט ישן' הוא גט מיושן, שתאריכו קודם לפעם האחרונה שבה היו הבעל והאישה לבד יחד.
הרעיון הוא שמשהוחלט לתת גט, שוב אין הבעל והאישה צריכים להתייחד. החשש הוא שהגט יקדים את הפעם האחרונה שהיו יחד, ואף שנים יכולות לעבור: הבעל כותב גט בשנה הראשונה ואינו מוסרו לאשתו, בשנה השנייה היא יולדת תינוק, ובשנה השלישית הוא מוסר לה את אותו גט ישן. תאריך הגט וחתימותיו הם מלפני השנה הראשונה, ולעתיד לבוא יאמרו: הרי הילד נולד לאחר תאריך הגט, נמצא שנולד מחוץ לנישואין. זהו הנקרא פגם, כתם בייחוסו, ולא יותר מכך. למעשה לא אירע דבר, שהילד נולד בתוך הנישואין; רק התיעוד יוצר מראית עין שהילד נולד מחוץ לנישואין, או שהאישה לא הייתה נשואה בעת שהתעברה, ואין זה נאה.
כדי למנוע רושם זה, ושלא לפגוע באפשרויות השידוך של הילד בהמשך חייו, נאמר שלכתחילה יש דין דרבנן: אף שהגט הישן תקף כגט מבחינה עקרונית, למעשה אם הוא מתוארך לפני הפעם האחרונה שחיו יחד אין להשתמש בו - לכל הפחות לדעת בית הלל, החוששים שייוולד תינוק לאחר התאריך, או לכל הפחות בתוך תשעה חודשים ממנו.
ולשון המשנה: "בית שמאי אומרים פוטר הוא את אשתו בגט ישן" - לדעת בית שמאי ניתן להשתמש בגט מיושן, גט שנכתב ותוארך אף לפני הפעם האחרונה שחיו יחד, ואין חוששים שתתעבר לאחר מכן. "ובית הלל אומרים" - אין לעשות כן. והמשנה מגדירה: "אי זו הוא גט ישן? כל שנתייחד עמה אחר שכתבו לה" - כל גט שתאריכו קודם לפעם האחרונה שנתייחדו.
להבנת שורש המחלוקת, בית שמאי ובית הלל נחלקו אף בשאלה מתי מותר לתת גט, וזה חלק מן הטעם שאין בית שמאי חוששים:
בית שמאי: אין ראוי לתת גט לאשתו אלא אם כן מצא בה "ערוות דבר", דבר שאינו הגון המרמז שבגדה או שהיא נוטה לכיוון זה. ומאחר שהאישה מתלבשת ומתנהגת כמבקשת לחיות עם גבר אחר, מוצא בה הבעל דחייה במידת מה ואינו רוצה בשום קשר עמה, ולכן בדין נותן לה גט. אין הוא מעוניין בה עוד, מפני שהוא מוצא אותה מגונה.
בית הלל: מותר לתת גט מטעמים קלים בהרבה, אף אם אינה עושה את הדברים כרצונו: שרפה את ארוחת הבוקר, את הפת או את מאכלו וכדומה. די בטעם כזה, שאינו טעם גדול כלל, כדי לגרשה.
לפיכך, לבית הלל יש מקום לחשוש: אדם אומר "שרפת את סעודתי בפעם האחרונה, זו הקש ששבר את גב הגמל" וכותב גט; לאחר מכן הוא מתפייס עם אשתו, אינו מוסר לה את הגט, והם חיים יחד שנים אחדות ואף מביאים תינוק לעולם; ולבסוף, כששרפה סעודה נוספת, הוא אומר "עתה זהו הקש האחרון" ומוסר לה את הגט. בית הלל חוששים בסבירות שיביאו תינוק בינתיים או שהיא תתעבר בינתיים. בית שמאי, לעומתם, סוברים שהנותן גט אינו רוצה בשום קשר נוסף עם אשתו, נקודה, ולפיכך לא יביאו ילדים לאחר מכן. זהו העומד בבסיס המחלוקת.
ההלכה, כמובן, כבית הלל: אין להשתמש בגט ישן. ובדיעבד, אם השתמשו בו - תקף. בנושאי הכלים יש דיון אם יש נפקא מינה במקרה שהבעל נמצא מחוץ לעיר ואין אפשרות להשיג ממנו גט חדש, שבאופן אחר מחייבים אותו לכתוב גט חדש, כל שהדבר בגדר האפשר.
ייחוד לאחר גירושין:
המקרה האחרון שבמשנה עוסק באדם שגירש את אשתו, וכעת הם זוג גרושים, אלא שאחר כך נצרכו לנסוע מסיבה כלשהי ממקום למקום, ולנו יחד בפונדק והתייחדו, ויש עדים על הייחוד. השאלה היא האם היא זקוקה ממנו לגט נוסף.
יסוד החשש: מאחר שהיו נשואים קודם לכן, וכעת שוב הם שוהים יחד בחדר, יש להניח שחזרו להתנהג כבעל ואישה. אמנם כדי להיות נשואים נדרשים שני עדים, אך משיש לנו שני עדים על הייחוד בפונדק, אפשר שבטוח להניח שחזרו וחיו יחד כבעל ואישה.
ויש כאן הנחה נוספת: אם איש ואישה שוכבים יחד, ודאי אדם רוצה לעשות את הדברים כראוי, בדרך של קדושה, וירצה שהמעשה יהיה תקף לחדש את הנישואין. וכפי שהוזכר קודם, הביאה עצמה היא אחת הדרכים לקדש אישה, בדיוק כמו הכסף. לפיכך, אם בטוח להניח שישנו יחד, בטוח להניח שהתכוון לשם קידושין, וממילא בטוח להניח שחזרו להיות נשואים - ואם תרצה להינשא לאחר, תזדקק לגט חדש. זו דעת בית הלל, ולכל הפחות להלכה חוששים מספק שהיו יחד שוב, ומספק תזדקק לגט חדש אם תרצה להינשא לאדם אחר.
בית שמאי חולקים: אף אם שהו לבדם בחדר כל הלילה, מי אמר שאירע יותר מכך? עדים אין. העדים ראו אותם נכנסים לחדר, ואין בכך די. משום כך אינם נשואים, אין סיבה להניח ששכבו יחד, אין סיבה להניח שהם נשואים, ואין צורך בגט נוסף.
ובלשון המשנה: "המגרש את אשתו ולנה עמו בפונדק" - אדם שגירש את אשתו, ולאחר מכן לנה עמו באיזה פונדק. "בית שמאי אומרים, אינה צריכה ממנו גט שני" - אף אם ידוע לנו שחלקו חדר יחד, מי אמר ששכבו יחד, ולכן אין סיבה לחשוב שהם נשואים. "בית הלל אומרים, צריכה ממנו גט שני" - כעת נדרש גט נוסף, שכן אם חלקו חדר יחד בצנעה מניחים ששכבו יחד, ואם שכבו יחד מניחים שרצו שהדבר יחול לשם קידושין; לפיכך יש להניח, לכל הפחות מספק, שהיא אשת איש.
ותנאי אחד מוסיפה המשנה: "אימתי? בזמן שגירשה מן הנישואין" - כשהיו נשואים בפועל, חיו כאיש ואישה ואז התגרשו, שאז מניחים בית הלל שחזרו לדרכם הישנה. "אבל אם גירשה מן האירוסין - אינה צריכה ממנו גט שני, מפני שאין לבו גס בה" - אם מעולם לא היו נשואים בפועל אלא נשואים מבחינה משפטית בלבד, אירוסין כקידושין שבחלק הראשון של המשנה: נתן לה טבעת, ובאותו יום ממש גירשה, ומעולם לא חיו יחד. אין להניח שליבו גס בה עד כדי שיחיו יחד רק מפני שנקלעו לשהות באותו פונדק במשך הלילה, שהרי מעולם לא חיו יחד כאיש ואישה, ואין להם דרכים ישנות לחזור אליהן. כשם שאיש ואישה שנקלעו להתייחד בכל זמן שהוא, אין מניחים אוטומטית שהם נשואים; אך אם היו נשואים קודם לכן, מניחים שהתכוונו לחדש את הנישואין.
ולפיכך, לדעת בית הלל נדרש גט חדש, וכן הלכה למעשה: תזדקק לגט חדש מחמת ספק, שמא חזרו ונישאו, אם היא עומדת להינשא לאדם אחר.
לסיכום: במשנה זו שלוש מחלוקות שבהן בית שמאי מקילים ובית הלל מחמירים: שיעור כסף הקידושין - פרוטה או שווה פרוטה לבית הלל, לעומת דינר או שווה דינר לבית שמאי; גט ישן, שתאריכו קודם לפעם האחרונה שנתייחדו - שבית הלל אוסרים לכתחילה מחשש פגם בילד שייוולד לאחר התאריך, ובית שמאי מתירים; והמתייחדת עם בעלה לאחר שגירשה מן הנישואין - שלבית הלל צריכה גט שני, ולבית שמאי אינה צריכה. וההלכה, כדרכה, כבית הלל.