עדויות פרק ז', משנה ח'. במשנה זו מובאת עדותו של מנחם בן סגנאי, שאינו נמנה עם התנאים המוכרים. הוא היה צַבָּע מומחה, ובידו מסורת בנוגע ליורות המשמשות לצביעה.
הרקע ההלכתי:
כלי מקבל טומאה. כאשר מוסיפים דבר מה לכלי, יש לבחון את מהות התוספת: אם היא חלק מהותי מן הכלי, המאפשר לו למלא את תפקידו טוב יותר - הרי היא חלק מן הכלי; ואם לאו - אינה חלק ממנו. למשל, יורה של נחושת להרתחת מים שהוסיפו בתוכה טבעת של טיט או של חרס. כשלעצמו אין החרס מקבל טומאה, אך אם ייחשב חלק מן היורה - יקבל טומאה כמותה. השאלה היא אפוא האם אותה טבעת טיט שהוכנסה לתוך היורה בטלה אליה ונעשית חלק מן הכלי, והדבר תלוי בשימושו של הכלי ובתפקידה של הטבעת בתוכו.
מטעם זה מבחינה המשנה בין שני סוגי שימוש:
יורה של שוקי זיתים: לאחר סחיטת הזיתים וטחינתם להוצאת השמן, נותרת הגפת. מרתיחים אותה ביורה, ובתהליך ההרתחה נמשך השמן מן הגפת ועולה למעלה, וניתן להוציא ממנו שמן זית נוסף. בעת הרתיחה עלול התוכן לגלוש מעל דפנות היורה, ולכן מוסיפים בתוכה שפה של טיט חרסי, המאפשרת למלא את היורה עד תומה ומונעת מן השמן והמים לגלוש ולהיאבד. נמצא שהשפה מיטיבה את תפקוד הכלי כמכשיר להפקת שמן, ולפיכך היא חלק חיוני ממנו, בטלה אליו ומקבלת טומאה.
יורה של צבע: ביורה זו מכניסים פשתן או צמר לבנים למים רותחים שבהם מומס הצבע, כדי שייקלט בבד ויצבע אותו. אף כאן אין רצון שהמים והצבע יגלשו על דפנות היורה, אך מניעת הגלישה אינה מיטיבה את תהליך הצביעה כלל; היא מונעת לכלוך בלבד. משום כך אין השפה נחשבת חלק מהותי מכלי הצביעה, אינה בטלה אליו, ואינה מקבלת טומאה.
לשון המשנה:
"העיד מנחם בן סגנאי" - עדות שהעיד.
"על מוסף היורה" - התוספת שנוספה ליורה, אותה טבעת פנימית של טיט או חימר.
"של שוקי זיתים - שהוא טמא" - במבשלי הזיתים, השפה הפנימית היא חלק מן היורה, שכן היא מסייעת לה לתפקד טוב יותר, ולפיכך היא מקבלת טומאה כיורה עצמה.
"ושל צבע - שהוא טהור" - ביורת הצבעים, שבה נועדה השפה למנוע לכלוך בלבד ולא להיטיב את הצביעה, אין היא נחשבת חלק מהותי מן הכלי, ואינה מקבלת טומאה.
מדוע נאמרו הדברים?
לכאורה אין כאן חידוש. אלא שכפי שראינו באופן עקבי לאורך מסכת עדויות, דבר נאמר משום שהיה מי שאמר את היפוכו: "שהיו אומרים חילוף הדברים". לפי אותה מסורת הפוכה, שפת יורת הצבעים מקבלת טומאה, ואילו טבעת היורה של הפקת שמן הזית טהורה. טעמה של אותה שיטה הוא ערך החומר: הצבע יקר, ואין רצון לאבד ממנו, ולכן מוסיפים לו שפה; ואילו הגפת והשמן היוצא ממנה אינם יקרי ערך, וממילא אין מקפידים על מעט הנשפך. לפיכך סברו שהשפה של יורת הצבעים משמעותית יותר, ומכאן שהיא מקבלת טומאה.
אך נקודתו של מנחם בן סגנאי היא שהדין הוא בדיוק להפך, שכן קבלת הטומאה תלויה בתפקודו של הכלי ולא בערך החומר. מניעת הגלישה מיורת הצבעים נועדה לחסוך בהוצאה בלבד, ואין כל צורך למלא את היורה עד תומה לצורך הצביעה. לעומת זאת, אובדן השמן הגולש מיורת הזיתים הוא חוסר יעילות ישיר בכלי עצמו, ולפיכך השפה המונעת זאת היא חלק מן הכלי ומקבלת טומאה.
להלכה: נפסק כשיטתו של מנחם בן סגנאי, ולא כמסורת שאמרה חילוף הדברים.