משנה תשע, האחרונה של הפרק, מביאה ארבע עדויות שנמסרו - לפי גרסת המשנה שלפנינו - על ידי רבי נחוניא בן הקדמון. עדויות אלו מופיעות גם במסכת עדויות, ושם הגרסה היא רבי יוחנן בן הקדמון, וכנראה זו הגרסה הנכונה. שניים מן הדברים עוסקים בנישואין ובגירושין, ושניים נוספים בדיני גזילה.
המקרה הראשון - חרשת שהשיאה אביה:
הקידושין, שהם השלב הראשון של הנישואין, הינם מעשה קניין: האישה מעבירה את זכויות הנישואין שלה תמורת הטבעת. משום כך נדרשת היא להיות אישיות משפטית בעלת דעת - אמת המידה המשפטית שבה אדם מבין את השלכות מעשיו. מי שחסר דעת אינו מסוגל להחיל עסקאות משפטיות, ובכללן קידושין.
ואף על פי כן ייתכן מצב שבו נערה חסרת דעת תהיה נשואה מן התורה, שכן בהיותה קטנה או נערה - עד גיל שתים עשרה וחצי - אביה פועל בשמה. כך למשל נערה בת אחת עשרה שהיא חרשת, שאינה שומעת ואינה מדברת: אדם כזה נחשב כחסר דעת ואינו יכול לבצע קניינים, אך אביה מקבל את קידושיה בשמה, ולפיכך היא נשואה מדאורייתא אף שאין בה דעת כלל.
לעומת זאת, הגירושין נעשים במסירת הגט מיד הבעל ליד אשתו (או למה שמקביל לכך), ואין הם מצריכים את דעתה. די בכך שתקבל את הגט ותבין שמשמעותו פרידה ושאין עליה לשוב אליו - שלא כבעל חיים שאין בכוחו לתפוס את משמעות השילוח והוא שב וחוזר. כל עוד יש בה תבונה כזו, אף שאין בה דעת במובן המשפטי, כשרה היא להתגרש.
מכאן קובעת המשנה שחרשת שנתקדשה מכוח אביה ונשואה מדאורייתא, יכולה להתגרש בגט רגיל שנותן לה בעלה, שכן די לה בתבונה להבין שבעלה נפרד ממנה ואין עליה לשוב. הגט שנמסר לה מנתק אפוא נישואין מדאורייתא.
ובלשון המשנה: "העיד רבי נחוניא בן גודגדא על החרשת שהשיאה אביה - שהיא יוצאה בגט" - אישה חרשת שנישאה לבעלה ברמה דאורייתא מכוח קבלת הקידושין על ידי אביה, יוצאת ומתגרשת במסירת גט כדרך כל הנשים. כמובן, אם חסרה היא אפילו את התבונה להבין שאין עליה לשוב, והיא חוזרת שוב ושוב - אין הגירושין חלים, אך אין זה מחמת היותה חרשת כשלעצמה.
המקרה השני - קטנה שנישאה לכהן:
הרקע לדין זה: בתרומה, רק כהן רשאי לאכול, ומי שנחשב זר אסור באכילתה. משנישאת אישה לכהן היא נעשית חלק מבני ביתו, וכשם שבני ביתו - ילדיו ואף עבדיו - אוכלים תרומה מכוחו, כך גם היא.
חידושה של המשנה הוא באישה שנישואיה מדרבנן בלבד, כלומר מדאורייתא אינה נשואה: אף על פי כן מותרת היא לאכול בבית בעלה תרומה דרבנן. תרומה דאורייתא אסורה לה מן התורה, אך אין אנו חוששים שמא תבוא לאכול מתוך כך גם תרומה דאורייתא ותעבור על האיסור.
כיצד נעשית קטנה נשואה מדרבנן? כאשר מת אביה והיא נותרה יתומה, ואין היא גדולה דיה לקבל קידושין בעצמה - עדיין קטנה, פחות מגיל שתים עשרה - העניקו חכמים סמכות לאמה או לאחיה שהגיע לגיל מצוות, להשיאה ולקבל את קידושיה בשמה. תקנה זו נעשתה לטובתה, ואם לימים תמצא שזיווגוה לבחור שאינו הגון, בידה למאן ולדחות את הנישואין.
עוד מוסיפה המשנה שאם מתה קטנה זו בחיי בעלה - בעלה יורשה. אמנם בדרך כלל הבעל יורש את אשתו (ובפשטות ירושה זו מדאורייתא, ויש שיטה שהיא מדרבנן), אך כאן הנישואין עצמם אינם אלא מדרבנן, ומדאורייתא היו נכסיה שייכים ליורשיה - נניח אחיה - ולא לבעלה. כיצד, אם כן, בכוחם של חכמים להעבירם לבעל? התשובה היא מכוח הכלל 'הפקר בית דין הפקר': בית הדין מוסמך להכריז על כל רכוש כהפקר ולהעניקו למי שירצה. חכמים הפקירו את נכסיה, ומכוח זה עוברים הם לבעלה.
ובלשון המשנה: "ועל קטנה בת ישראל שנישאת לכהן - שהיא אוכלת בתרומה, ואם מתה - בעלה יורשה" - קטנה שאינה בת שתים עשרה, שאביה אינו כהן, ונישאה לכהן ברמה דרבנן על ידי אמה, אוכלת בתרומה שהיא מקבלת מבעלה (תרומה דרבנן בלבד), ואם מתה בחייו - בעלה יורש אותה.
המקרה השלישי - מריש הגזול ותקנת השבים:
המקרה השלישי נוגע לתקנת השבים - תקנה דרבנן שנועדה להקל על עשיית התשובה. התורה אומרת: "והשיב את הגזלה אשר גזל", כלומר על הגזלן להחזיר את הדבר שגזל. משמעות הדבר היא שכל עוד החפץ הגזול קיים כמות שהוא, חייב הגזלן להחזירו בעצמו; ואילו אם מכרו, או שנשבר, או שנשתנה ונעשה דבר חדש לגמרי - אין הוא מחזיר את החפץ אלא את שוויו בלבד. כך למשל הגוזל חתיכת עץ ועושה ממנה סירה, אינו מחזיר את הסירה, שהרי כעת זו סירה ולא חתיכת עץ, אלא נותן את שווי העץ שגזל.
ומה הדין כאשר הקורה נותרה כמות שהיא, אלא שהגזלן בנאה בתוך ביתו וקבעה כאחת מקורות התקרה? כדי להשיב את הקורה עצמה יידרש לפרק את כל הבית ולהורידה, הוצאה גדולה שתרתיע אותו מלשוב בתשובה. משום כך תיקנו חכמים - תקנת השבים - שאף שמן הדין הייתה הקורה קיימת וראויה להשבה בעין, מאחר שהשבתה כרוכה בהפסד משמעותי, אין הוא צריך להחזיר את הקורה עצמה אלא את דמיה, וכל זאת כדי שיהיה קל לאדם לשוב בתשובה.
ובלשון המשנה: "ועל המריש הגזול שבנאו בבירה - שייתן את דמיו" - קורה גזולה שנקבעה כקורת תקרה בבניינו של אדם, אין מחייבים לפרק את כל הבית כדי להוציאה ולהשיבה לבעליה, אלא נותן את שוויה, וכך מתיישב העניין לטובת הכול.
המקרה הרביעי - חטאת גזולה ותיקון המזבח:
המקרה האחרון עוסק בבהמה גזולה שהגזלן הקדישה והקריבה כקרבן חטאת. סדר הדברים הוא שהמביא חטאת מוסר את הבהמה לכהן, והכהן אוכלה לאחר הקרבתה. קרבן פסול - אסור לשוחטו בעזרה ובוודאי אסור לאוכלו. החשש היה שאם יחשדו הכהנים שהאיש גזל את הבהמה שמסר להם לחטאתו, יימנעו מלעשות את עבודתם ומלאכול בשר שלדעתם פסול.
לפיכך אמרו חכמים: אדם שגזל בהמה והקריבה לחטאתו - אין לחשוש לכך, והכפרה עלתה לו ואינו צריך להביא אחרת. מתוך כך יידעו הכהנים שהעניין תם ונשלם כשורה, ויעשו את עבודתם כתיקנה.
ומה מתרחש מאחורי הקלעים? הרי הגזלן אינו בעל הבהמה, ולכאורה אין בכוחו להקדישה ולהביאה כחטאת לעצמו. בדברי המפרשים מצינו שני כיוונים (ולשון הברטנורא בזה מעורפלת):
לאמיתו של דבר אין הקרבן עולה לו, ומן הדין חייב הוא להביא חטאת אחרת. אלא שחכמים, מכוח סמכותם לתקן ולעקור דבר בשב ואל תעשה, אמרו לו שלא יביא שנייה, ובכך נמצאו הכהנים רגועים.
הקרבן עולה לו באמת, וזוהי חטאת לגיטימית ותקפה, ואכילת הכהנים כשרה לחלוטין. פירוש זה נסמך על לשון המשנה "שהיא מכפרת", וכן דעת הרשב"ם ואחרים. והמנגנון לכך הוא 'הפקר בית דין הפקר': בית הדין מכריזים על הבהמה הגזולה כהפקר, וממילא כאשר הגזלן מקדישה חלה עליה קדושת חטאתו, והקרבן תקף.
ואף שברור שהאדם גזלן הוא ומעשהו מגונה, ואין הקדוש ברוך הוא מתרצה כלל בתהליך זה אלא נגעל ממנו - בכל זאת מסירה התקנה את המכשול מלפני הכהנים, ואין הם מהססים להקריב את חטאתם של הבריות ולאוכלה, ובית המקדש מתפקד כפי שהוא צריך לתפקד.
שני סייגים לדבר: הכול אמור בבהמה שנגזלה בסתר, אך אם נודע הדבר לרבים - שלושה אנשים או יותר יודעים שהבהמה גזולה - אין התקנה מועילה כלל. ועוד, מדובר דווקא בקרבן חטאת הנאכל לכהנים; אך עולה, שכולה נשרפת על המזבח ואין הכהנים אוכלים ממנה, לא נכללה בתקנה, ולא עלה על הדעת לומר שעולה גזולה שהוקרבה מועילה. החטאת שונה, משום שבה קיים החשש שיימנעו הכהנים מעבודתם מחמת חשדם באדם, ותיווצר בעיה גדולה.
זהו עניין תיקון המזבח: חכמים מתקנים תקנות בשעה שיש לבחור בין שתי רעות, ובוחרים ברעה הקטנה מביניהן. וברירתם כאן היא שבית המקדש יתפקד כראוי, בלי שיחשדו הכהנים בחפץ גזול ויסרבו לעשות את עבודתם.
ובלשון המשנה: "ועל החטאת הגזולה שלא נודעה לרבים - שהיא מכפרת, מפני תיקון המזבח" - חטאת גזולה שלא נודעה גזילתה בפרהסיא, כלומר שפחות משלושה אנשים ידעו בה, מכפרת ומועילה. או שמועילה ממש, לפי הדרך של 'הפקר בית דין הפקר'; או שאינה מועילה באמת, אלא שמתייחסים אליה כמועילה, שאין צריך להביא שנייה ואומרים לכהנים שהכול תקין כדי שלא ידאגו. "מפני תיקון המזבח" - כפשוטו לתקן את המזבח, והכוונה שיתפקד המזבח כראוי והכהנים ישתתפו בעבודתם ללא היסוס, אף בקרבנותיהם של אנשים שאינם סומכים עליהם.
לסיכום: במשנה זו למדנו את ארבע העדויות: חרשת שהשיאה אביה ונשואה מדאורייתא - יוצאת בגט, שכן הגירושין אינם מצריכים דעת אלא תבונה בלבד; קטנה שנישאה לכהן מדרבנן - אוכלת בתרומה דרבנן, ואם מתה בעלה יורשה מכוח 'הפקר בית דין הפקר'; מריש גזול שנבנה בבירה - נותן את דמיו מפני תקנת השבים; וחטאת גזולה שלא נודעה לרבים - מכפרת מפני תיקון המזבח.