משנה ז' בפרק ז' במסכת עדויות מביאה את עדותם של רבי יהושע ורבי פפייס בארבעה עניינים שונים: שני הראשונים עוסקים בטומאה וטהרה, ושני האחרונים בעיבור השנה - הוספת חודש נוסף ללוח העברי. נעמוד על כל אחד מהם בנפרד.
א. ארוכות של נחתומין:
העדות הראשונה עוסקת במעמדן של 'ערוכות של נחתומין', ולפי הגירסה שלפנינו במסכת כלים - 'ארוכות'. מדובר במעין מגש עשוי עץ, שעליו היה האופה מכין את הכיכרות בטרם הכנסתן לתנור. הכלל בכלי עץ הוא שאינם מקבלים טומאה אלא אם כן יש להם בית קיבול, מקום שניתן להחזיק בו דבר מה, וזאת על פי הדרשה המקישה כלי עץ לשק המכיל דברים. כלי עץ שאין בו בית קיבול אינו מקבל טומאה מן התורה.
עם זאת, פשוטי כלי עץ - כלים שאין להם בית קיבול - מקבלים טומאה מדרבנן, והמחלוקת כאן היא האם ארוכות של נחתומין נכללות בגזירה זו. הסברה לחייבן היא שאף שאין בהן בית קיבול, הן כלים מהונדסים ומתוחכמים במיוחד. בעל הבית הפשוט אף הוא משתמש במעין ערוכה להכנת הלחם, אך אין זו אלא לוח עץ שטוח, שאינו מקבל טומאה כלל; ואילו לנחתומין מגש מעובד ומדויק, שאף שאין לו בית קיבול, יש בו תכונות ההופכות אותו לכלי יעיל ומיוחד למלאכתו. משום כך קבעו חכמים כי הוא נחשב ככלי ומקבל טומאה, אף שמדאורייתא, בהיעדר בית קיבול, אינו מקבל טומאה.
לשון המשנה: "הם העידו על ארוכות של נחתומין שהן טמאות, שרבי אליעזר מטהר" - רבי יהושע ורבי פפייס העידו על אותם משטחים שהאופים משתמשים בהם שהם מקבלים טומאה. הם נזקקו להעיד על כך משום שרבי אליעזר סבר שהואיל והם פשוטי כלי עץ שאין להם בית קיבול, אינם מקבלים טומאה אף מדרבנן.
ב. תנור שחתכו חוליות:
המקרה השני מפורסם ביותר. מדובר בתנור חרס חרוטי, מעין כבשן, מן הסוג שהיה מקובל בתקופת המשנה. השאלה היא מה דינו כאשר חתכו אותו לרוחבו לחוליות, כך שאף אחת מהחתיכות אינה גדולה במיוחד ואין בה שיעור רוב התנור, ולאחר מכן סידרו אותן זו על גבי זו ושחזרו את צורת התנור - כשבין חוליה לחוליה מונח חול. החול מפריד בין החלקים, ואולי אף מסייע להם לשבת ישר, אך בוודאי מונע מהם להתחבר לתנור אחד שלם כשהיה.
המנהג הרווח היה שלאחר הצבת התנור על הקרקע היו טחים אותו כולו בשכבת טיט. מכאן השאלה: משנטח התנור בטיט, אף שהוא מחולק לחוליות והחול מפריד ביניהן, הרי הוא נראה כיחידה אחת מגובשת העטופה בטיט. האם הטיט מתגבר על ההפרדה שיוצר החול, והתנור חוזר להיות כלי מתפקד המקבל טומאה - או שמא, הואיל ואין בחלקיו את השיעור הנדרש והם מופרדים בחול, אין הוא מתאחד מחדש אף שהוא מוקף בטיט, ולפיכך טהור?
רבי אליעזר טיהר, ואילו רבי יהושע ורבי פפייס העידו שהוא טמא. זהו המקרה המפורסם המובא במסכת בבא מציעא דף נ"ט: רבי אליעזר לא היה מוכן לסגת מעמדתו שהתנור טהור, והביא שורה של הוכחות ניסיות שהגיעו לשיאן בבת קול שהעידה מן השמיים כי הלכה כמותו בכל מקום. על כך השיבו חכמים: "לא בשמים היא", ולבסוף אף נידוהו על שלא חזר בו. סיפור מרתק בפני עצמו, ואין כאן המקום להאריך בו.
הדין מופיע גם במסכת כלים, פרק ה' משנה י'. ולשון המשנה כאן: "הם העידו על תנור שחתכו חוליות ונתן חול בין חוליא לחוליא, שהוא טמא, שרבי אליעזר מטהר" - התנור נחתך לרוחבו לחוליות, הונח חול בין חוליה לחוליה בעת חיבורן מחדש, ולאחר מכן נטח בטיט מסביב; לדעת רבי יהושע ורבי פפייס הוא מתגבש שוב לכלל תנור ומקבל טומאה, ואילו רבי אליעזר סבר שאינו מתאחד מחדש ואינו מקבל טומאה. ההלכה כדברי המעידים ולא כרבי אליעזר.
עיבור השנה - רקע:
שתי העדויות האחרונות עוסקות בהוספת חודש ללוח העברי. חובה לשמור על התאמה בין הלוח העברי ללוח השמשי, כדי שחג הפסח יחול בחודש האביב. הלוח העברי מבוסס על חודשי לבנה, וכל חודש לבנה הוא כעשרים ותשעה ימים וחצי; שנים עשר חודשים כאלה מונים שלוש מאות חמישים וארבעה ימים. לעומת זאת הלוח השמשי מבוסס על הקפת כדור הארץ את השמש, הנמשכת שלוש מאות שישים וחמישה ימים ורבע. נמצא שבכל שנה נוצר פער של אחד עשר ימים ורבע בין הלוח השמשי ללוח הירחי.
כדי להבטיח שהלוח הירחי יישאר מיושר עם המציאות האסטרונומית של מחזור השמש, היו מוסיפים מדי פעם חודש נוסף ויוצרים שנה בת שלושה עשר חודשים. בתקופת המשנה ההחלטה אם לעבר את השנה התקבלה על פי שישה גורמים, שכולם סובבים סביב שאלה אחת: האם אנו מוכנים לפסח ולקרבן העומר? כך למשל, אם הדרכים המובילות לבית המקדש לא היו ראויות בעקבות גשמי החורף, וההמונים לא יכלו לעלות לרגל - היו דוחים בחודש כדי לאפשר היערכות; וכן אם התבואה הדרושה לקרבן העומר, ראשית תבואת השעורה, טרם הבשילה.
בתקופת המשנה, אם כן, התקבלה ההחלטה מדי שנה על פי המציאות בשטח. משנת שלוש מאות חמישים ושמונה למניינם, זה למעלה מאלף ושש מאות שנה, נקבע לוח שנה קבוע, שבו בכל מחזור של תשע עשרה שנה יש שבע שנות עיבור, והדברים מתיישבים במדויק. אך בתקופת המשנה נדרשה הכרעה בכל שנה ושנה: האם שנה זו תהיה מעוברת - שנה שכביכול הרה חודש שלושה עשר נוסף המאריך אותה.
ג. עד מתי מעברין את השנה:
העדות השלישית עוסקת בשאלה עד מתי רשאי הסנהדרין לעבר את השנה. החודש האחרון בלוח העברי הוא אדר, החודש השנים עשר, ובו נעשה הדבר. השאלה היא עד כמה מאוחר בחודש ניתן להכריז על העיבור. מתחילה לא היו מאפשרים לעכב זאת מעבר לפורים, החל בארבעה עשר בחודש. הטעם לכך הוא הכלל הנפרד שלפיו שלושים יום קודם החג מתחילים ללמד את הלכות החג, ושלושים הימים שקודם הפסח מתחילים בפורים. מפורים ואילך עוסקים החכמים בהלכות הפסח לקראתו, ולפיכך אילו היו מודיעים לציבור שהפסח רחוק עוד חודש שלם, לא היו מאמינים לכך, אלא אומרים: הרי כבר החלו ללמוד הלכות החג, סימן שאנו בתוך שלושים היום.
על כך העידו רבי יהושע ורבי פפייס שהציבור מבין את הדברים: אנשים יודעים שאף שבדרך כלל חולפים שלושים יום בין פורים לפסח, לעיתים חולפים שישים יום כשמעברים את השנה. לפיכך מותר לעכב את ההכרזה עד סוף החודש, ויום עשרים ותשעה באדר הוא ההזדמנות האחרונה. כנקודה צדדית ראוי לציין: אף שאדר עשוי להימנות שלושים יום, הואיל והיום השלושים כבר עשוי להיות ראש חודש ניסן ותחילת השנה החדשה, אין רשות להוסיף בו חודש - זו שעה מאוחרת מדי. אך עד עשרים ותשעה באדר, לדבריהם, עדיין אפשר.
לשון המשנה: "הם העידו שמעברין את השנה בכל אדר, שהיו אומרים עד הפורים" - ניתן להוסיף חודש נוסף לשנה לאורך כל חודש אדר, ובאו להעיד על כך משום שמתחילה אמרו שהמועד האחרון הוא פורים, ארבעה עשר בחודש, מן הטעם שנתבאר.
ד. עיבור השנה על תנאי:
הפרוטוקול הבסיסי של הסנהדרין חייב את אישורו של הנשיא, ראש הסנהדרין, לעיבור השנה. מכאן השאלה: האם רשאים חברי הסנהדרין להתכנס ולהכריז על החודש הנוסף שלא בנוכחות הנשיא, כשההכרזה מותנית באישורו - כך שכאשר ייוודע לו הדבר ויאשר, יחול העיבור למפרע? רבי יהושע ורבי פפייס מעידים שאכן ניתן לעשות כן.
לשון המשנה: "הם העידו שמעברין את השנה על תנאי" - בידי הסנהדרין להחליט לעבר את השנה בחודש נוסף, ולאחר מכן ייתן הנשיא את אישורו למפרע. וכך אכן אירע: "ומעשה ברבן גמליאל שהלך ליטול רשות מהגמון בסוריא". רבן גמליאל היה הנשיא בתקופת יבנה, הנשיא הראשון לאחר שרבי יוחנן בן זכאי ייסד את יבנה, ושם מתרחשות כל עדויותיה של המסכת. הוא הלך לסוריא אל הנציב הרומי שם כדי לקבל רשות בעניין מסוים. המילה 'הגמון' עניינה המנהיג, האדם האחראי במקום, וממנה גזורה גם המילה הלועזית 'הגמוניה'.
"ושהה לבוא" - רבן גמליאל התעכב בשובו, ועודנו בסוריא בשעה שהסנהדרין ביבנה ביקשו לעבר את השנה. "ועיברו את השנה על תנאי לכשירצה רבן גמליאל" - הם הכריזו על השנה כמעוברת והוסיפו חודש, בתנאי שכאשר יחזור הנשיא יאשר את הדבר וייתן את הסכמתו. "וכשבא אמר רוצה אני" - משחזר מסוריא אמר: כן, זהו רצוני, שתעובר השנה בחודש נוסף. "ונמצאת השנה מעוברת" - למפרע עוברה השנה מן השעה שהכריזו עליה הסנהדרין, אף שבאותה שעה לא אישר זאת הנשיא, שהרי עשו זאת על תנאי ובתלות באישורו, שניתן לבסוף.
לסיכום: במשנה זו העידו רבי יהושע ורבי פפייס בארבעה עניינים. בטומאה וטהרה: ארוכות של נחתומין מקבלות טומאה אף שהן פשוטי כלי עץ, בניגוד לדעת רבי אליעזר המטהר; ותנור שחתכו לחוליות ונתן חול ביניהן ונטח בטיט - טמא, אף כאן כנגד רבי אליעזר המטהר, והוא המקרה המפורסם שבמסכת בבא מציעא. בעיבור השנה: מעברין בכל חודש אדר ולא רק עד פורים, ומעברין אף על תנאי לאישורו של הנשיא למפרע, כמעשה שהיה ברבן גמליאל שהתעכב בסוריא ואמר בשובו "רוצה אני".