לפנינו משנה ו' בפרק שני של מסכת עדיות. פתיחת המשנה עלולה להטעות מעט: היא מוסרת שרבי ישמעאל אמר שלושה דברים שרבי עקיבא לא הודה לו בהם, ואולם למעשה אין כאן שלוש סוגיות נפרדות, אלא סוגיה אחת בלבד - הנוגעת לשלושה סוגי מאכלים.
הנושא הנידון:
אדם נוטל שום, כותש אותו עד שנעשה כעין עיסה, מניח עליו משקולות כדי לסחטו, והמיץ מטפטף החוצה לאט לאט ומצטבר בכלי. מיץ זה שימש בימי המשנה מטבל ללחם.
יש להבין את הרקע: בימי המשנה עיקר המזון היה לחם - בבוקר, בצהריים ובערב. כדי להתגבר על תפריט חדגוני זה השתמשו במיני מטבלים שנתנו ללחם טעם, בדומה למקובל בימינו בחומוס, בטחינה ובבאבא גנוש. תחת המטבוחה שלנו טבלו הם בשמן שום וכיוצא בו.
גזירת חכמים במשקין שזבו:
חכמים תיקנו איסור דרבנן, שאין להשתמש בשבת במשקים הנוטפים מאליהם מתוך מאכלים מוצקים. טעם הגזירה נעוץ באחת מל"ט המלאכות:
מלאכת דש: הוצאת דבר שימושי מתוך המכל שלו. כאשר קוצרים שיבולים מן השדה, הגרעינים האכילים עדיין מחוברים ונתונים בתוך מעין מכל קטן. מניחים אותם על הגורן, הפרה מהלכת במעגלים וגוררת לוח כבד, ובכוח החיכוך נפרד המוץ החיצוני שאין בו צורך מן הגרעינים הפנימיים. נמצא שהאדם מוציא את הגרעין הפנימי מתוך כיסו הקטן - זוהי מלאכת דש.
תולדת מפרק: תולדה של דש, שעניינה סחיטה - הוצאת דבר ממקומו. הדוגמה הבולטת היא סחיטת תפוזים: בתוך התפוז מצויות חבילות זעירות של תאית ובתוכן נוזל, וכשסוחטים את הפרי נפתחות החבילות והנוזל יוצא מהן. הוצאת הנוזל ממקומו דומה לדש, ולפיכך נחשבת תולדתו.
נמצא שסחיטת לימון אל תוך הכוס לשם שתייה אסורה מן התורה. מפני חומרת הדבר הרחיקו חכמים וגזרו שלא להשתמש כלל במשקים היוצאים מאליהם, שמא יבוא האדם לסחוט בפועל בשבת.
מה הדין כשריסק מערב שבת:
כאן עולה שאלת המשנה: מה הדין אם כתש את המאכל לפני כניסת השבת? שלושת המאכלים הנידונים הם:
שום.
בוסר - ענבים שלא הבשילו.
מלילות - גרעיני חיטה שלא הבשילו, הרכים והדביקים.
אדם כותש את המאכלים הללו ומרסקם, מניח עליהם משקולות כדי לסחטם, והם זבים והולכים במהלך השבת. אם כל מלאכת הכתישה והנחת המשקולות נעשתה מבעוד יום, האם מותר להשתמש בנוזל שנקווה בשבת?
התשובה היא שהדבר מותר. אף שגזרו חכמים על משקין שזבו מאליהם, שמא יבוא לרסק ולסחוט בפועל בשבת, כאן המאכל כבר נכתש מבעוד יום, והנוזל יוצא מאליו בין כה וכה. משום כך, אפילו אם היה סוחטו יותר לא היה בכך אלא איסור דרבנן - ואף איסור זה אינו עושה, שכן הנוזל כבר בדרכו החוצה, ואין כאן אלא טפטוף אטי והצטברות. לפיכך לא אסרו חכמים לאסוף את המשקים היוצאים מדברים שנטחנו מבעוד יום ולהשתמש בהם בשבת עצמה.
לשון המשנה:
"שלשה דברים אמר רבי ישמעאל, ולא הודה לו רבי עקיבא" - שלושת הדברים עוסקים כולם באותו עניין ממש: השום, הבוסר והמלילות. "שריסקן מבעוד יום" - שכתשם ביום שישי אחר הצהריים, קודם כניסת השבת. "רבי ישמעאל אומר: יגמור משתחשך" - יגמור את הריסוק מערב שבת, והמשקה יטפטף בשבת ויהיה מותר בשימוש. "ורבי עקיבא אומר: לא יגמור" - אין טעם לרסק מערב שבת, שכן אף אם יעשה כן לא יוכל להשתמש בנוזל בשבת מחמת איסור דרבנן.
ההלכה למעשה:
ההלכה נפסקה כרבי ישמעאל, והדבר מותר. פסק זה יוצא דופן במקצת, שכן הכלל הרווח הוא שבמחלוקת רבי עקיבא וחברו - הלכה כרבי עקיבא; ורבי ישמעאל אף נחשב כעין תלמידו, ועל אחת כמה וכמה שהיה מקום לפסוק כרבי עקיבא. ואולם כאן, מטעם כלשהו, נפסקה ההלכה כרבי ישמעאל.
לסיכום: אם טחן אדם את השום, את הבוסר או את המלילות מבעוד יום, מותר לו לאסוף בשבת את הנוזל הזב מהם ולהשתמש בו לטבילת הלחם.