עדויות, פרק ג', משנה ו'. לפנינו האחרונה שבמחלוקות שבין רבי דוסא לחכמים, ואף כאן רבי דוסא הוא המיקל. הנושא הנידון הוא אישה כהנת - בין שאביה כהן ובין שבעלה כהן.
אכילת תרומה בבית הכהן:
אישה הנשואה לכהן, אף שאביה אינו כהן, נעשית חלק מביתו ומותרת לאכול תרומה מכוח היותה מבני ביתו - כשם שילדיו אוכלים תרומה כחלק מביתו, וכן עבדיו ובהמותיו. נמצא שאף שאין היא כהנת ואינה בת כהן, בכל זאת היא אוכלת בתרומה.
איסור זונה ודין השבויה:
כהן אינו רשאי לשאת אישה שיש לה מעמד הלכתי של זונה, ואף אינו רשאי להישאר נשוי לה. בכלל זה אישה שנאנסה על ידי גוי. מכאן עולה השאלה: אישה שנחטפה והוחזקה בשבי בידי גויים - האם אנו מניחים שנאנסה?
דעת חכמים, וכן ההלכה למעשה, היא שאנו מניחים את הגרוע ביותר, מדרבנן. לפיכך היא נעשית כזונה, ואינה יכולה להישאר נשואה לבעלה הכהן; ואם היא בת כהן, שוב אינה רשאית לאכול תרומה - אף שאין אנו יודעים בוודאות מה אירע.
שיטת רבי דוסא:
רבי דוסא, בשיטתו המקילה שלא נפסקה להלכה, סובר שמכיוון שאין אנו יודעים מה אירע, אין להניח את הגרוע ביותר, ועדיין מותר לה לאכול בתרומה.
שיטת חכמים - 'הפה שאסר הוא הפה שהתיר':
לשון המשנה נוקטת שדין השבויה תלוי, אך יש להיזהר מהבנה מטעה: אין הדבר תלוי כלל, והתשובה העקרונית היא שאינה אוכלת. המקרה היחיד שבו הדין משתנה הוא כאשר מקור הידיעה שהאישה הוחזקה בשבי הוא היא עצמה - היא זו שסיפרה לנו על כך.
בכגון זה חל הכלל: אם אמרה "נשביתי, אך לא נפגעתי" - "הפה שאסר הוא הפה שהתיר". אותו מקור מידע עצמו שממנו למדנו לאוסרה הוא המקור המתיר אותה. מאחר שאין בידינו אלא עדותה שלה, אם אנו מקבלים אותה - אנו מאמינים לכל דבריה במידה שווה: כשם שאנו מאמינים לה שנשבתה, כך אנו מאמינים לה שלא נפגעה, ואישה זו ממשיכה לאכול בתרומה.
אך בדרך כלל שבויה אינה אוכלת, ובוודאי כאשר ידוע לנו מפי עדים אחרים שנשבתה - אף אם היא מתעקשת שלא נטמאה, מדרבנן אנו מניחים שנטמאה, והיא אסורה באכילת תרומה. זו שיטת חכמים וזו ההלכה למעשה.
לשון המשנה:
"השבויה אוכלת בתרומה, דברי רבי דוסא" - אין מניחים את הגרוע ביותר, אלא מחזיקים אותה בכשרותה, ולפיכך היא ממשיכה לאכול בתרומה.
"וחכמים אומרים: יש שבויה אוכלת ויש שבויה שאינה אוכלת" - הדבר תלוי, וכפי שמפרשת המשנה.
"כיצד? האישה שאמרה נשביתי וטהורה אני - אוכלת, שהפה שאסר הוא הפה שהתיר" - היא עצמה המודיעה שהוחזקה בשבי בידי גויים, והיא עצמה מוסיפה שלא אירע דבר. אותו פה עצמו שממנו נולד האיסור הוא הפה המתיר.
"ואם יש עדים שנשבית, והיא אומרת טהורה אני - אינה אוכלת" - כאשר יש עדים המעידים שנשבתה, ידיעה זו קיימת ללא קשר לעדותה, ושוב אין כאן סברת 'פה שאסר הוא פה שהתיר'. לפיכך, אף שהיא מתעקשת שטהורה היא, אינה אוכלת בתרומה, שכן מדרבנן מניחים את הגרוע ביותר - שנאנסה, כדרך שהיו הגויים עושים לשבויה.
לסיכום: במשנה זו נחלקו רבי דוסא וחכמים בדין שבויה: רבי דוסא אינו מניח את הגרוע ביותר ומתיר לה לאכול בתרומה, ואילו חכמים מבחינים בין שבויה שהיא עצמה מקור הידיעה - ובה נאמר 'הפה שאסר הוא הפה שהתיר' והיא אוכלת, לבין שבויה שנשביתה בעדים - שאף בהכחשתה אינה אוכלת, שכן מדרבנן מניחים שנטמאה. כשיטת חכמים נפסקה ההלכה.