פרק א', משנה ו', האחרונה בסדרה של שלוש המשניות שלפנינו, מהווה המשך ישיר למשנה הקודמת. רבי יהודה אינו סבור שההסבר שניתן במשנה הקודמת לשאלה מדוע נזכרות דעות המיעוט במשנה הוא הסבר מספק.
קושייתו של רבי יהודה:
אין הוא חולק על העיקרון שנקבע במשנה הקודמת, שלפיו אין הדור השלישי יכול לבטל את פסיקת הדור השני אם זו התבססה לכל הפחות על דעת המיעוט שנשנתה במשנה, אלא אם כן גדול הוא ממנו בחכמה ובמניין. טענתו היא, שאין זה יכול להיות ההסבר בכל מקרה ומקרה: לעיתים נשנית במשנה דעת יחיד שאין כל אפשרות ללכת אחריה, ואיש אינו יכול להסתמך עליה.
מתי לא ניתן ללכת אחר דעת המיעוט?
המפרשים נוקטים בכמה גישות באשר לנסיבות שבהן אין כל דרך שהסנהדרין תוכל ללכת אחר דעה אחרת שנזכרה במשנה:
גדר וסייג: התוספות מדברים על כך שקיים סוג של פסק שנקבע בדור מסוים לגדר ולסייג, ואינו ניתן לערעור בדור שלאחריו.
חוסר היתכנות לוגית: יש שההליכה אחר אותה דעה אינה מתקבלת על הדעת מצד עצמה.
הדוגמה ממשנה ג':
במשנה ג' אמר הלל שיש בידו מסורת משמעיה ואבטליון בעניין שיעור המים, ובאו האורגים והעידו כי שמעיה ואבטליון אמרו דבר אחר, וחזר בו הלל. אם זהו פשט המשנה - שהלל שינה את דעתו והלך אחר מסורת המיעוט של האורגים - הרי שאותה שיטה שהחזיק בה הלל מתחילה אינה קיימת עוד: אין מי שאומר אותה, ואף הלל עצמו זנח אותה. לא מתקבל על הדעת שילכו אחר שיטה שבעל השיטה עצמו חזר בו ממנה, ומדוע יבסס אדם את פסיקתו על מסורת זו?
מכאן מתחדדת השאלה: מה הטעם בהזכרת שיטתו של הלל, אם אין כל אפשרות הגיונית ללכת אחריה?
לשון המשנה:
"אמר רבי יהודה: אם כן, למה מזכירין דברי היחיד בין המרובין לבטלה?" - אם נכון ההסבר שניתן קודם לכן, שכל התכלית היא שניתן יהיה לילך אחר דעת המיעוט ולהישען עליה כבסיס וכסמכות נוספת שלא תבוטל בנקל, מה הטעם בהזכרת דעת המיעוט במקום שאין בו אפשרות לילך אחריה? זהו פירוש "לבטלה" - כאשר אין כל אפשרות לילך אחריה להלכה.
תשובתו של רבי יהודה:
משיב רבי יהודה: "שאם יאמר האדם: כך אני מקובל" - אדם הבא ואומר שיש בידו מסורת מרבו. יש לזכור כי בתקופת המשנה לא היה שולחן ערוך; לכל אדם לא היה אלא מה שקיבל במסורת מרבו, וזו הייתה הסמכות בהגדרה. וכך טוען אותו אדם: זו מסורתי, וכך אמר רבי, ולפיכך איני מסכים למנהגו של כלל ישראל, שכן אין זו מסורתי.
על כך "יאמר לו: כדברי איש פלוני שמעת" - הסנהדרין, הסמכות התורנית, משיבים לו: אכן, בידך מסורת הנובעת מקו מסוים הקיים בכלל ישראל. אין אנו מכחישים את קיומה, והמשנה אף הזכירה אותה. אלא שעליך לדעת כי היא נשקלה בסנהדרין שבימי המשנה, ונדחתה מפני דעת הרוב.
נמצא, שאף שבידו מסורת ואנו מקבלים אותה - ואם ברצונו להיצמד אליה, הרשות נתונה לו לילך אחר מסורתו - אין הוא רשאי ללמד אחרים שההלכה כמותו, שכן הסנהדרין קבעו שהלכה כרוב, והם דחו את דעתו. מסורתו לגיטימית ומוכרת, ואין היא בגדר טעות - וזו עצמה תכלית הזכרתה במשנה: יש לה בסיס, אך אין היא הלכה, משום שהמשנה דחתה אותה.
לסיכום: במשנה זו הקשה רבי יהודה על ההסבר שבמשנה הקודמת: אם יש מקרים שבהם אין כל אפשרות לילך אחר דעת היחיד - בין מחמת גדר וסייג שאינו ניתן לערעור, ובין מחמת חוסר היתכנות לוגית, כבמקרה שבעל הדעה עצמו חזר בו - מדוע נשנתה דעה זו כלל? ותשובתו: הזכרת דעת היחיד באה כדי שיידע בעל המסורת שמסורתו אכן קיימת ומוכרת ואינה טעות, אלא שנשקלה ונדחתה מפני הרוב - ולפיכך רשאי הוא להחזיק בה לעצמו, אך לא להורות על פיה לאחרים.