אנו בפרק ד' משנה ו', וחוזרים אל נושא הטומאה והטהרה. המקרה הראשון שבמשנה עוסק בהכשר לקבלת טומאה - הכנת האוכל להיות מקבל טומאה.
רקע: 'הכשר' לקבלת טומאה:
ישנן ארבע קטגוריות של מקבלי טומאה. אדם וכלים - אם באו במגע ישיר עם מקור טומאה, כגון עכבר מת, נטמאים מיד. אך אוכלין אינם נטמאים מעצם המגע: אף אם נגע התפוח בעכבר המת, נשאר התפוח טהור, אלא אם כן הוכשר תחילה - 'הכשר' - להיות מקבל טומאה.
רגישות זו נוצרת כאשר התפוח נרטב באחד משבעת המשקים, הז' משקין, המכשירים את האוכל לקבל טומאה. הסימן לזכירתם הוא "יד שחט דם" (שמשמעו המילולי: יד ששוחטת דם), ואלו הם:
י' - יין (או מיץ ענבים).
ד' - דבש.
ש' - שמן (שמן זית).
ח' - חלב.
ט' - טל.
ד' - דם.
מ' - מים.
דיוק לשון הפסוק:
כשהתורה עוסקת בעניין זה היא נוקטת לשון מיוחדת: "וכי יֻתַּן מים על זרע ונפל מנבלתם". "יֻתַּן" הוא בניין הופעל, כלומר: הונח, אם באו מים על המאכלים מעצמם. אלא שהמילה נכתבה בכתיב חסר, בלא וי"ו, ולפיכך בקריאתה היא דומה מאוד ל"יִתֵּן" - שמשמעו כי האדם הוא הנותן את המים.
מכאן למדו חז"ל שאין די בכך שהמאכל נרטב באחד משבעת המשקים, אלא נדרש שהאדם יהיה מרוצה מן ההרטבה, כאילו הוא עצמו נתן את המים. אין הוא חייב לעשות זאת בידיו, אך צריך שיסכים לדבר וירצה בו. אם נרטב המאכל בניגוד לרצונו, אין זה הכשר, והמאכל אינו נעשה מקבל טומאה.
עוד יש לדעת: אין צורך שהמאכל יישאר רטוב. אם נשטף התפוח במים כרצונו של האדם, אף לאחר שהתייבש לגמרי - מעתה ולעולם הוא מקבל טומאה.
המקרה שבמשנתנו: חבית של זיתים:
המשנה עוסקת בזיתים. אחת הדרכים להכשירם למאכל הייתה להשאירם בכלי של מלח, וכך היו מתרככים ונעשים אכילים יותר. תהליך זה גם היה מחלץ מהם חלק משמן הזית. שמן זית הוא אחד משבעת המשקים, ולפיכך: אם רצון האדם שהשמן יישאר על הזיתים, כדי שיהיו מלאים, טעימים ועסיסיים - הרי זה מכשיר, והזיתים נעשים ראויים לקבל טומאה. אך אם אין הוא רוצה שהשמן ישכון על הזיתים, שלא ייעשו רכים ורכרוכיים, ומבקש להיפטר ממנו - אין זה מכשיר.
מכאן השאלה: כאשר זיתים שוהים במלח זמן מסוים, ובאופן בלתי נמנע יוצא מהם שמן, האם זה מכשיר? הדבר תלוי ברצונו של האדם, ובנקודה זו נחלקו בית שמאי ובית הלל:
בית שמאי: אין אדם רוצה בדרך כלל שהשמן יצא, שהרי בהישארו בפנים הוא מותיר את הזיתים עסיסיים ומלאים, ומאידך גורם להם להידבק ולהיות רכים ודביקים. ממילא מסתמא אינו רוצה בשמן שיצא, ואין הדבר נעשה ברצונו - ואין הזיתים מקבלים טומאה.
בית הלל (המחמירים): יש אנשים הרוצים דווקא שהשמן יצא, ולפיכך נדרשת פעולה חיצונית המוכיחה שאין האדם חפץ בשמן ואינו משמרו: עליו לנקב חור בתחתית הכלי שבו הזיתים מומלחים. החור שבתחתית מראה שהוא שמח שהשמן יתנקז ויאבד, ומכיוון שאינו רוצה בשמן על הזיתים - אינו מכשירם.
לשון המשנה:
"חבית של זיתים מגולגלים" - זיתים שעדיין מתגלגלים. שאם שהו הזיתים במלח זמן ממושך מדי, היו מתרככים, נדבקים ומתגבשים יחד עד שאינם מתגלגלים כלל, ונעשים כמעין דייסה של זיתים; ולפיכך מולחים אותם קלות ולזמן קצר.
"בית שמאי אומרים אינו צריך לנקב" - אין צורך לנקב חור בתחתית החבית, שהרי אין אדם רוצה בשמן היוצא, ואין הזיתים מקבלים טומאה.
"ובית הלל אומרים צריך לנקב" - יש לנקב את התחתית, שיתגלגל השמן ויצא, ובכך מראה שאין הוא רוצה בו. זה נדרש כדי שלא יקבלו הזיתים טומאה.
"ומודים שאם ניקבה וסתמו שמרים - שהיא טהורה" - אף בית הלל מסכימים שאם ניקב את הכלי כדי שהשמן יזרום, אלא שהשמרים, תוצרי הפסולת היוצאים מן הזיתים, חסמו את הנקב, ולמעשה השמן לא נשפך אלא שוכן סביב הזיתים - הזיתים טהורים ואינם יכולים להיטמא. שכן בעצם ניקוב התחתית הראה שאינו רוצה בשמן, וממילא אין נפקא מינה אם נשפך בפועל או לא.
זו נקודה ראשונה שבמשנה, וההלכה כבית הלל, לחומרא: צריך לנקב נקב בתחתית.
החלק השני: הסך את עצמו בשמן:
מכאן עוברת המשנה למקרה חדש, שאינו קשור להכשר אלא למעמדו של שמן הזית עצמו ביחס לאדם. אדם מורח שמן זית על גופו, כמעין קרם לחות לעורו. השאלה היא האם השמן נעשה בטל לאדם וכפוף לו, עד שאיבד את זהותו כשמן זית ונעשה חלק מעורו, ואינו נחשב עוד מציאות בפני עצמה. וכיצד ההלכה מתמודדת עם כך?
כוחו של המקווה:
המקווה מטהר ומסיר טומאה מאדם ומכלים בלבד. יוצא מן הכלל אף בזה הוא כלי חרס, שאינו מיטהר במקווה. אולם אוכלין אינם נטהרים במקווה: תפוח טמא שהוכנס למקווה - נשאר טמא. היוצא מן הכלל היחיד, אם ניתן לקרוא לו כך, הוא המים עצמם, הנחשבים חלק מן המקווה ולפיכך נעשים טהורים. אך באופן כללי מאכל או משקה אינו נטהר בכניסתו למקווה.
מקרה א' - שמן טהור מתחילתו:
הכול פתח בטהרה: האדם טהור והשמן טהור, והוא סך בו את עורו. לאחר מכן נטמא האדם, וממילא נטמא גם השמן שעל עורו, שהרי הוא חלק ממנו. עד כאן פשוט. אך אחר כך ירד וטבל במקווה ונטהר. ואם לאחר יציאתו מן המקווה נוטף ממנו השמן ונקווה, למשל, על תפוח - האם חזר השמן למעמדו העצמאי, וכיוון שנטמא בעודו על גופו והמקווה לא היה יכול לטהרו הרי הוא כמקור טומאה ויטמא את התפוח? או שנאמר שהשמן איבד את זהותו, הכול נטהר, והמקווה פעל להסיר כל טומאה, ולפיכך אף אם ייטוף על התפוח אין בכך כלום?
בית שמאי (מקילים): אף על פי שהוא מנטף - טהור. אפילו יש עליו שמן כה רב עד שהוא מטפטף ממנו, מה שמטפטף טהור, שכן בשעה שהיה במקווה היה בטל אליו ולא נשארה בו טומאה, והטפטוף שלאחר מכן אינו מחדש דבר.
בית הלל (מחמירים): "כדי סיכת אבר קטן" - יש סף, והוא כמות השמן הדרושה לסיכת אבר קטן. אם נוטף ממנו שיעור משמעותי ושימושי, כדי סיכת אבר, הטומאה מתעוררת מחדש.
שיעור "אבר קטן" - שתי דרכים:
הברטנורא: האבר האמור אינו מפורש כאן, אך בשבת נאמר שהוא בוהן רגלו של תינוק ביום הראשון ללידתו - אצבע רגלו הקטנה ביותר. שיעור זעיר, אך אינו כלום; הוא יותר מטיפה. נקרא לו, לשם פישוט, סמ"ק אחד. שיעור זה עצמו עדיין טהור, וכל שהוא יותר ממנו - טמא. אם הגיע לסמ"ק אחד נקודה אפס אחת, בנקודה זו מתעוררת הטומאה והתפוח נטמא.
הרמב"ם (וכן, כנראה, ההלכה): האבר האמור הוא אצבעו הקטנה של האדם, זרתו, הגדולה כמובן מאצבע רגל. נאמר לצורך העניין (וזו בהחלט הגזמה, אך אין בכך נפקא מינה לעצם הנקודה) שהכמות הנדרשת לסיכת זרת קטנה היא שני סמ"ק. לדעת הרמב"ם שיעור זה עצמו כבר טמא, וכדי שיישאר טהור צריך שיהיה מעט פחות ממנו - אחד נקודה תשע תשע.
נמצא שהרמב"ם והברטנורא נחלקו בשתי נקודות: האם השיעור עצמו נכלל בטהור או שכבר חצה אל הטמא, והאם מדובר באצבע רגלו של תינוק או בזרתו של מבוגר.
מקרה ב' - שמן טמא מתחילתו:
כאן אין הכול פותח בטהרה: "ואם היה שמן טמא מתחילה" - השמן שסך בו האדם היה טמא בשעת הסיכה. אין בכך כל בעיה, ומותר לסוך בשמן טמא. השאלה היא רק אם עתה, לאחר שהשמן איבד את מעמדו בהיותו על עורו, והאדם ירד וטבל במקווה ויצא, ועדיין נוטף ממנו - האם מעביר הוא טומאה? וכמה טפטוף או לחות נחשבים לבעיה?
בית שמאי: "כדי סיכת אבר קטן" - כאן הוא ששיעור האבר הקטן נכנס לתמונה, בין שהוא הזרת ובין שהוא בוהן הרגל: בשיעור כזה יכולה הטומאה לחזור, אך בפחות מזה, כגון ידיים שמנוניות בלבד, אין בעיה. משעה שנכנס למקווה אין הידיים השמנוניות משנות, והכול טהור ביציאתו, שכן השמן אינו שייך עוד לאדם; ואם ייגעו הידיים בתפוח - התפוח נשאר טהור.
בית הלל: "משקה טופח" - כאן שתי גרסאות בדברי בית הלל.
שתי הגרסאות בדעת בית הלל:
התנא קמא - "משקה טופח": הסף הוא שידיו שמנוניות עד כדי כך שאם יניחן על פיסת נייר, תקבל הנייר סימני שמן. 'טופח' פירושו שהלחות יכולה לעבור הלאה. האדם סך שמן טמא על ידיו, ירד וטבל, ולאחר מכן התנגב, ואין עוד מים על ידיו - אך הוא עדיין שמנוני משמן הזית. אם ייגע בדבר מה ויותיר בו סימני שמן, הרי שהשמן עדיין יורד מידיו ומועבר, ולפיכך יטמא מחדש. פיסת נייר עצמה אינה נטמאת, שכן נאמר שאין היא כלי, אך אם יגע בתפוח - התפוח, בהיותו אוכל, מקבל טומאה מאותו שמן.
רבי יהודה משום בית הלל - "טופח על מנת להטפיח": בית הלל היו מקילים מזה במקצת. הגבול הוא שיעור לחות הנשארת על היד עד שלא רק תעבור לפיסת נייר, אלא שאותה פיסת נייר תוכל להעביר שמן לפיסת נייר שנייה. אם עדיין יש בידו שמן כה רב, יכול השמן להעביר טומאה שוב, אם יגיע בסופו של דבר על תפוח וכדומה; אך בפחות מזה - לא.
ההלכה למעשה:
ההלכה כתנא קמא בדעת בית הלל, ואנו עוסקים ב'משקה טופח' בלבד. לדעת הברטנורא, אם כל שהשמן יכול לעשות הוא 'טופח', כבר הוא טהור, וצריך יותר מזה כדי להיות טמא. ולדעת הרמב"ם, אף אם אין בו אלא כדי 'טופח' ולהחזיר דבר אחר להיות שמנוני - הרי הוא טמא. נמצא שלרמב"ם ההלכה היא, שאם ידיו שמנוניות בשמן טמא, אף לאחר שטבל במקווה, אם הוא מעביר לחות שמנונית לדברים אחרים - הטומאה חוזרת ומופיעה ויכולה לטמא מחדש.
לסיכום: במשנה זו למדנו שני עניינים. בראשון - דין ההכשר לקבלת טומאה: אוכלין אינם נטמאים אלא לאחר שהורטבו באחד משבעת המשקים ('יד שחט דם') ברצונו של האדם, כמשמעות "וכי יֻתַּן" הנקרא כ"יִתֵּן"; ומכאן למחלוקת בחבית של זיתים מגולגלים, אם צריך לנקב את תחתיתה כדי להראות שאינו רוצה בשמן היוצא - והלכה כבית הלל, שצריך לנקב, ואף אם סתמו השמרים את הנקב טהורה. ובשני - דין הסך את עצמו בשמן וטבל: כשהשמן היה טהור מתחילתו נחלקו בית שמאי ובית הלל אם אף על פי שהוא מנטף טהור, או שכדי סיכת אבר קטן חוזרת הטומאה, ונחלקו הברטנורא והרמב"ם בשיעור האבר ובגבולו; וכששמן היה טמא מתחילתו - לבית שמאי כדי סיכת אבר קטן, ולבית הלל 'משקה טופח', ולרבי יהודה משום בית הלל 'טופח על מנת להטפיח'.