עדויות פרק ז', משנה ו'. במשנה זו שבים ומופיעים רבי יהושע ורבי פפייס, שנזכרו כבר במשנה הקודמת, כשהם מעידים יחדיו עדות אחת: בדבר מעמדו של ולד שנולד לבהמה שהוקדשה לקרבן שלמים. הבהמה הוקדשה, ובטרם הוקרבה ילדה ולד - ומעמדו של הוולד הוא נושא הדיון.
מן התורה הכול מסכימים כי שלמים שהוליד, אף הוולד שלמים הוא, ויש לנהוג בו בדיוק כדרך שנוהגים בהורה. אלא שרבי אליעזר סובר כי מדרבנן אין מתייחסים אל הוולד כשלמים, אלא הכבש, הגדי או העגל מונח למות. טעמו: גזירה מדרבנן, מחשש שמא ישהו אנשים את הבאת שלמיהם עד שתלד הבהמה ולד.
לשהייה זו השלכות שליליות:
ביטול מצוות עשה להביא את הקרבן בהזדמנות הראשונה שבה בא האדם לבקר בבית המקדש.
עבירה על הלאו של 'בל תאחר' - האיסור לעכב את הבאת הקרבן, שהעובר עליו לאחר שלושה רגלים רצופים עובר בלאו.
הברטנורא מציין את החשש שלפנינו: אם יינתן לאדם תמריץ שלא להקריב את שלמיו, יאמר לעצמו: אם אשאיר את השלמים שלי בלא הקרבה, יהיה לו צבא שלם של ולדות ואוכל להביא אלף קרבנות. אלא שבתוך כך עלול הוא לאבד את המעקב אחר הבהמה ולעבור באיסור עבודה או גזיזה בקדשים. משום כך, לשיטה זו, אין רצון ששלמים ישוטטו סביב ללא הקרבה, ולפיכך נקבע תמריץ שלילי: אף ולד השלמים אינו קרב שלמים, אלא מונח למות כדין הניתן בכיפה. זוהי המחלוקת שלפנינו.
לשון המשנה:
"העיד רבי יהושע ורבי פפייס על ולד של שלמים" - 'ולד' הוא הצאצא: העגל הנולד מפרת שלמים, הגדי מעז שלמים או הכבש מכבשת שלמים. "יקרב שלמים" - הוא קרב כשלמים רגילים בבית המקדש, ככל שלמים אחרים.
ומפני מה נדרשה עדותם? מפני ש"רבי אליעזר אומר: ולד שלמים לא יקרב שלמים" - שיטתו היא שאין מקריבים את הוולד כדרך שמקריבים את ההורה, מחמת החששות שנזכרו לעיל. דין דרבנן הוא, שנועד למנוע מאנשים להותיר את שלמיהם ללא הקרבה, שמא תארענה תקלות. "וחכמים אומרים: יקרב" - וההלכה נפסקה כרבי יהושע ורבי פפייס, שהוולד קרב באותה הדרך.
עדותו של רבי פפייס:
עד כה נידונה השאלה כביכול בתורת עיון, מה הייתה מסורתם של האנשים. כעת מוסיף רבי פפייס תקדים מניסיונו האישי, ההולך לפי שיטתו: "מעיד אני שהיתה לנו פרה זבחי שלמים" - פרה שהובאה כשלמים, ולאחר שהוקדשה, בטרם נשחטה, ילדה עגל, ואף העגל דינו כשלמים. "ואכלנוה בפסח" - את השלמים המקוריים אכלנו בזמן הפסח, כשלמי שמחה. "ואכלנו ולדה בחג" - ואת העגל, צאצאה, אכלנו כשלמים בחג שלאחר מכן.
הפשט כאן הוא שהחג שאליו מתייחס רבי פפייס הוא חג השבועות, שכן כאמור יש מצוות עשה להביא את הקרבן בהזדמנות הראשונה, ובהנחה שהיה זה השבועות הסמוך. אף ש'החג' סתם מתייחס בדרך כלל לסוכות, במקרה זה כנראה הכוונה לשבועות. כך או כך, עיקר הנקודה הוא שלרבי פפייס יש ניסיון ממקור ראשון בהתייחסות אל הוולד, צאצא השלמים, כשלמים.
לסיכום: ההלכה נפסקה כדעת חכמים וכעדותם של רבי יהושע ורבי פפייס - ולד השלמים נחשב שלמים וקרב ככל שלמים, ולא כשיטת רבי אליעזר.