אנו פותחים בנושא חדש: מסכת עדיות, פרק שני, משנה ה'. המשנה פותחת ואומרת: "שלושה דברים אמרו לפני רבי ישמעאל, ולא אמר בהם לא איסור ולא היתר, ופירשן רבי יהושע בן מתיא". שלושה עניינים הובאו לפני רבי ישמעאל, וביקשו ממנו לפסוק בהם - אסור או מותר, טמא או טהור - והוא נמנע מלהכריע בהם; ואילו רבי יהושע בן מתיא ביארם. המכנה המשותף לשלושת המקרים הוא שהתשובה בהם אינה חד משמעית אלא תלויה בפרטים ובכוונת העושה, ומשום כך נמנע רבי ישמעאל מלהיכנס לדקדוקיהם.
המקרה הראשון - המפיס מורסא בשבת:
מדובר במי שמנקז מורסא בשבת, כלומר פוצע שחין כדי להוציא ממנו את המוגלה. השאלה היא האם הדבר מותר, והנידון הוא מלאכת בונה: עשיית פתח קבוע, המאפשר באופן מתמשך הכנסה והוצאה דרך הנקב החדש, נחשבת מלאכה גמורה.
הבחנה זו קובעת את הדין: אם כוונת האדם לעשות פתח שיישאר פתוח, כדי שהמוגלה תתנקז ואוויר צח ייכנס וירפא את המקום - הרי זה 'מכניס ומוציא', ואיסורו מן התורה. אך אם כל כוונתו לנקב את המורסא כדי שהמוגלה תצא בלבד, אין זה פתח אמיתי ברמה דאורייתא, ואף שיש כאן מעשה האסור מדרבנן, במקרה זה הקלו חכמים.
הטעם לכך הוא שכאשר כל מטרת הנקב היא הוצאת המוגלה, זו מלאכה שאינה צריכה לגופה: המלאכה נעשית בכוונה, אך לא לשם המלאכה עצמה. האדם המנקב את המורסא אינו חפץ בנקב כלל - היה שמח לא פחות, ואף יותר, אילו הייתה המוגלה מסתלקת בלא נקב כלל; הנקב אינו אלא אמצעי הכרחי להוצאת הליחה, שאין דרך אחרת לעשותה. נחלקו בזה תנאים: רבי יהודה אוסר, ורבי שמעון מתיר, ומשנתנו נוקטת כרבי שמעון, שמלאכה שאינה צריכה לגופה מותרת. יתרה מזו, מאחר שהמורסא גורמת צער ואי נוחות לאדם, לא גזרו בה חכמים אף את האיסור דרבנן.
נקדים כלל: לכל אורך הלכות שבת, "פטור" פירושו פטור אבל אסור - פטור מקרבן, אך אסור מדרבנן. לכלל זה שלושה יוצאים מן הכלל שבהם פטור פירושו פטור ומותר, ושניים מהם נמצאים כאן במשנתנו. (היוצא מן הכלל השלישי, שאינו נזכר במשנתנו, עוסק ביושב בפתח החדר ובצידת צבי, ואין כאן מקומו.)
וזו לשון המשנה:
"המפיס מורסא בשבת, אם לעשות לה פה - חייב" - אם כוונתו לעשות פתח קבוע ('פה'), שהמוגלה תתנקז דרכו באופן מתמשך ואוויר צח ייכנס בו, כגון שהניח דבר מה המחזיק את הפתח פתוח - חייב חטאת.
"ואם להוציא ממנה ליחה - פטור" - אם כל מטרתו שתצא הליחה שבפנים, הרי זו מלאכה שאינה צריכה לגופה, שאין הוא חפץ בנקב כלל. וכאן "פטור" פירושו פטור ומותר, וזו אחת משלוש הדוגמאות בשבת שדין זה נאמר בהן.
המקרה השני - הצד נחש בשבת:
צידה אף היא אחת מל"ט המלאכות, ואסורה מן התורה. אלא שתכלית הצידה היא שתהיה החיה ברשותו של האדם - לאכילה, לעורה וכיוצא בזה. בצידת נחש אין האדם מעוניין בנחש כלל; כל רצונו להגבילו כדי שלא יזיק. הוא היה שמח אילו היה הנחש נעלם מאליו, ואף אם היה בורח היה שמח שבעתיים. אין הוא כולא אותו אלא כדי שלא יזיק לאחרים.
מדובר, כמובן, במצב שבו הנחש עלול להזיק ולהטריד אך לא להמית. אילו היה זה נחש מסוכן המסכן חיים, כל החשבון משתנה, ונכנסים אנו לסוגיה אחרת של פיקוח נפש. כאן עוסקים אנו בנחש העלול לגרום הפרעה, טרדה או כאב בלבד, והשאלה היא האם מותר לכלאו בשבת אף שהצידה אסורה.
ועל כך משיבה המשנה:
"אם בשביל שלא ישכנו - פטור" - אם כל עיסוקו בנחש הוא כדי לכלאו שלא ינשך אדם, ואין הוא חפץ בנחש כשלעצמו - פטור על כליאתו. אף כאן "פטור" פירושו באופן חריג פטור ומותר. מעיקר הדין היה זה אסור מדרבנן משום מלאכה שאינה צריכה לגופה, אף לשיטת רבי שמעון המיקל, אלא שמפני צערן של הבריות התירו חכמים.
"ואם לרפואה - חייב" - אם הוא כולא את הנחש משום שהוא חפץ בו, לצורך רפואה או כדי להפיק ממנו את ארסו וכיוצא בזה, הרי זו מלאכה הצריכה לגופה, האסורה מן התורה, ויתחייב חטאת.
המקרה השלישי - כלי חרס שאינו פתוח:
מקרה זה שונה ומורכב מעט, ועניינו בכלי חרס המקבלים טומאה. כבר עסקנו בכך קודם לכן במסכת: כלי חרס נטמא דרך תוכו, כלומר דרך חלל האוויר שבתוכו. וכאשר הוא סגור ואטום מבחוץ - הוא 'צמיד פתיל', שאין בו חשיפה של התוך לאוויר האוהל - אפילו אם מונח מת תחת אותו הגג, נשאר הכלי טהור. השאלה במשנתנו אינה רק אם כלי זה נטמא בפועל, אלא האם הוא בכלל בר קבלת טומאה.
ואף שכלי חרס סגור אינו נטמא במגע מבחוץ ואינו נטמא באוהל המת, יש מקורות טומאה חמורים המטמאים לא רק במגע ישיר אלא אף בהיסט.
ההבדל בין 'משא' ל'היסט':
משא: נשיאת משקלו של מקור הטומאה. למשל נבילה - גופת בהמה מתה - מטמאת במגע ואף במשא, וכגון הנושא בתרמילו כזית מבשר בהמה מתה, נטמא בנשיאת משקלו. במשא, מקור הטומאה הוא הנישא.
היסט: הזזת דבר או נשיאתו על ידי מקור הטומאה. בהיסט, מקור הטומאה הוא הנושא והמזיז.
ראוי לשים לב שהמשנה נוקטת בלשון "משא", ואין לבלבל בין משא להיסט, שאינם היינו הך.
ארבעה הם המטמאים בהיסט: זב, זבה, נידה ויולדת - אלו שיש בהם מקורות טומאה היוצאים מגופם. הם מטמאים לא רק במגע ישיר, אלא אף בהזזת דבר או בנשיאת משקלו. ניתן לומר שההיסט של הזב הוא כמגע רב עוצמה: כאילו נגע בכל חלקיו של הדבר בעת ובעונה אחת. לפיכך, כלי חרס שאינו נטמא בנגיעה מבחוץ, אם הזיזו או נשאו זב, זבה, נידה או יולדת - הרי זה כאילו נגעו בכל צדדיו ואף בתוכו, ונטמא.
ובכן, המקרה שלפנינו: כדור עשוי חרס, שנעשה על אבני היוצר ונשרף בכבשן, והתכנית היא לבקעו לשניים כביצה, ובני הכפר משתמשים בשני חלקיו כקערות פשוטות - קערות הגשה או סיר לתבשיל. זהו ה'לפס': בכתיב בעי"ן משמעו כפרי, ובכתיב באל"ף משמעו אטום, ומכל מקום הכוונה אחת - אותו כדור סגור. השאלה היא: כל עוד הוא סגור, האם הוא מקבל טומאה?
תשובת המשנה בפתיחתה היא שהדבר תלוי: באוהל המת - טהור, שהרי הוא כצמיד פתיל, סגור מכל צדדיו ואין תוכו חשוף לאוויר האוהל; אך אם זב, זבה, נידה או יולדת הזיזוהו או נשאוהו, אף שעדיין לא נבקע ואין בו תוך גלוי - הרי זה כאילו נגעו בכולו ואף בפנימיותו, ונטמא.
ובזה נחלקו:
רבי אלעזר ברבי צדוק: אף אם נשאם הזב קודם שנבקעו, נשארים הם טהורים, שכן עדיין לא נעשה מהם כלי. הקערה הסגורה אינה מתפקדת עדיין כקערה, ואין זה כלי שנגמרה מלאכתו. וכלל הוא שכל עוד לא נגמרה מלאכת הכלי - אינו מקבל טומאה.
תנא קמא, וכן ההלכה למעשה: לגבי בני הכפר נחשב הכלי כגמור כמעט, שהרי אין נותר אלא לבקעו, ואין זו פעולה חשובה או משמעותית. שוברים אותו לשניים ומתקבלות שתי קערות בעלות שוליים משוננים המשמשות כראוי, בלא מאמץ ובלא אומנות. לפיכך נחשב כלי כבר קודם שנבקע, ומקבל טומאה בהיסט הזב הנושאו, אך אינו מקבל טומאה באוהל המת, שכן אין תוכו חשוף.
לסיכום: שלושת המקרים שפירש רבי יהושע בן מתיא נחתכים כולם על פי כוונת העושה ופרטי המקרה. במפיס מורסא ובצד נחש הבחנו בין מלאכה הצריכה לגופה, האסורה מן התורה, לבין מלאכה שאינה צריכה לגופה, שבשני מקרים אלו "פטור" שבה פירושו פטור ומותר, מפני צערן של הבריות. ובכלי החרס הסגור למדנו שאינו מקבל טומאה באוהל המת מפני שאין תוכו חשוף, אך מקבל טומאה בהיסטו ובמשאו של זב, ונחלקו התנאים אם נחשב כלי שנגמרה מלאכתו, וההלכה כתנא קמא.