עדויות פרק א', משנה ה'. אף משנה זו מתבוננת באופן שבו המשנה עצמה פועלת, אך הפעם לא ביחס למשניות הקודמות באופן ספציפי, אלא כשאלה כללית.
הכלל הידוע הוא "אחרי רבים להטות" - ההלכה נקבעת על פי הרוב. כאשר הסנהדרין מתכנסת, שומעים את שני צדדי המחלוקת, ולבסוף "נמנו וגמרו": נערכת הצבעה, וההלכה נפסקת על פי דעת הרוב. משהוכרע הדבר ונתגבשה דעת רוב, זוהי ההלכה. ואם כן נשאלת השאלה היסודית: מדוע בחר עורך המשנה, רבי הנשיא, לכלול בה גם את דעות המיעוט, דעות היחיד? לכאורה נדחו דעות אלו מן ההלכה, ומה הטעם להזכירן כלל?
לשון המשנה:
"ולמה מזכירין דברי היחיד בין המרובין, הואיל ואין הלכה אלא כדברי המרובין" - מדוע תובא במשנה דעת המיעוט בין דעות הרבים, בשעה שההלכה נפסקת כרבים, ותכליתה של המשנה היא ללמד את ההלכה למעשה? מה מבקשת המשנה להשיג בהזכרת דעות שאינן להלכה?
ביאור הדברים:
נקדים ונבאר את התשובה בלשוננו, ולאחר מכן נראה כיצד היא עולה מלשון המשנה. נכנה את הסנהדרין הראשונה "בעלי המשנה". לאחר שנחתמה המשנה עשויה לקום סנהדרין שנייה בדורה, וכאשר מונח לפניה מקרה הלכתי, חובתה לשקול את העובדות, את הסברא ואת המקורות והמסורת, ולפסוק בהתאם. אין היא מחויבת בהכרח ללכת אחר הכרעתו של דור קודם. נמצא שההלכה עשויה להשתנות: המשנה קבעה שדבר מסוים מותר, אף שיש מיעוט האוסר, ואילו הדור השני של הסנהדרין רשאי לומר: שקלנו את המקרה מחדש, ולהבנתנו הדבר אסור - ובכך הוא מבטל את פסק הסנהדרין שקדם לו.
ראוי להזכיר בהקשר זה כי דעת היחיד השכיחה ביותר בכל הש"ס היא דעתו של רבי מאיר. הגמרא אומרת שאין הלכה כרבי מאיר, והטעם: מפני שהיה חכם מכולם, ולא יכלו חבריו לרדת לעומק דעתו. אף שהיה החכם שבהם, לא הצליחו לעקוב אחר ההיגיון שלו, ולפיכך הלכו אחר ההיגיון שלהם ודעתו נדחתה. אך אם דור מאוחר יותר ירד לעומק סברתו והבינה, יכול הוא לפסוק כמותו.
ומכאן לשאלה הבאה: מה יהיה הדין אם יקום דור שלישי, והסנהדרין שבו תבקש לבטל את פסק הדור השני ולשוב אל מה שנקבע במשנה מלכתחילה? האם רשאים הם לבטל את דברי הדור השני, גם אם אינם חכמים כמותם ואין בידם מסורת טובה כשלהם? בדיוק כאן מתגלה תפקידה של רשימת דעות היחיד במשנה.
המשך לשון המשנה:
"אם יראה בית דין את דברי היחיד ויסמוך עליו" - אם בית דין של הדור השני רואה לנכון לפסוק כדעת המיעוט הנזכרת במשנה, ונשען עליה בפסיקתו, הרי שפסק על יסוד דעת היחיד. ואז - "שאין בית דין יכול לבטל דברי בית דין חברו עד שיהיה גדול ממנו בחכמה ובמניין": הדור השלישי, סנהדרין חדשה של שבעים ואחד, אינו יכול לבטל את פסק הדור השני שנסמך על דעת מיעוט, אלא אם כן הוא גדול ממנו בשני ממדים.
שני ממדי הגדולה:
"בחכמה" - הפירוש המקובל ביותר הוא שאב בית הדין, הדיין הבכיר ונשיא הסנהדרין, גדול בחכמתו בדור השלישי מזה שבדור השני.
"ובמניין" - כאן נאמרו כמה פירושים. ודאי שאין הכוונה לריבוי הדיינים, שהרי מספרם קבוע - שבעים ואחד. אלא הכוונה למספר התלמידים התומכים באותה סנהדרין, או למאגר תלמידי החכמים שממנו נבנית הסנהדרין. ויש הלומדים שהכוונה לגילו של אב בית הדין. כך או כך, הנקודה היא ששני ממדי הגדולה נדרשים יחדיו כדי שהדור השלישי יוכל לבטל את דברי הדור השני.
הגבלה זו נאמרה דווקא כאשר הדור השני נסמך, לכל הפחות, על דעת מיעוט שבמשנה. אך אם אין פסיקתו נשענת על דעת מיעוט שבמשנה, רשאי הדור השלישי לבטלה, שכן זו אחריותה של הסנהדרין בכל דור ודור - לפסוק כפי הבנתה. זוהי, אם כן, תשובת המשנה לשאלתה.
סיום המשנה:
המשנה מוסיפה ומדגישה, כדי שלא יישאר מקום לספק: "גדול ממנו בחכמה ולא במניין, במניין ולא בחכמה - אינו יכול לבטל דבריו, עד שיהיה גדול ממנו בחכמה ובמניין". אם סנהדרין של הדור השלישי גדולה בחכמה, שאב בית הדין שלה חכם מקודמו, אך אין בדורה תלמידים רבים כל כך; או שיש בדורה תלמידים רבים יותר, אך אב בית הדין אינו חכם כשל הדור השני - אין בכוחה לבטל את פסק הדור השני שנסמך על דעת יחיד שבמשנה, עד שתהיה גדולה ממנו בחכמה ובמניין כאחד.
לסיכום: אף שההלכה נפסקת כדעת הרוב, נרשמו דעות היחיד במשנה כדי שיהיה בהן משום יסוד לבתי דין שיבואו אחר כך. בית דין רשאי לשקול מחדש ולפסוק כדעת המיעוט, וכאשר סמך עליה - שוב אין בית דין מאוחר יכול לבטל את פסיקתו, אלא אם כן היה גדול ממנו בחכמה ובמניין. נמצא שדעת היחיד אינה דעה שנדחתה ונשכחה, אלא עמוד שעליו יכולה ההלכה להישען לדורות.