משנה ו' בפרק ו'. משנה זו טעונה רקע מוקדם. קיימים ארבעה תחומים כלליים של קדושה הולכת וגוברת, המסומנים על ידי מצוות נוספות שאין אפשרות לקיימן אלא בהם:
ארץ ישראל - כל המדינה כולה. מצוות מסוימות, כגון שמיטה, תרומות ומעשרות, חלות רק בארץ ישראל, ומכאן שיש לה קדושה מסוימת.
ירושלים - קדושתה גדולה יותר. רק בתחומה ניתן לאכול מעשר שני וקדשים קלים, וכן קרבנות כגון קרבן פסח, שצריך להיאכל בתוך תחומי ירושלים.
העזרה - חלקו העיקרי של תחום המקדש (ישנם שלבי ביניים נוספים שאין אנו עוסקים בהם כאן). זהו המקום שבו נעשים הקרבנות: השחיטה ושאר הפעולות שסביב העבודה נעשות כולן בעזרה.
ההיכל - המבנה העומד בעזרה בצדה המערבי, מאחורי המזבח. המילה 'היכל' מציינת לעיתים רק את החלק הנקרא 'הקודש', אך במשנתנו הכוונה למבנה כולו: האולם בחזית, הקודש באמצע ובו המנורה ומזבח הזהב, ובצד המערבי הפנימי קודש הקודשים. אף בתחום זה ישנם דברים הנעשים בו בלבד.
כיצד מתקדשים המקומות:
מקומות אלו אינם קדושים בהכרח מצד עצמם. עליהם להתקדש, כלומר שתושרה בהם אותה קדושה בפועל. הפעם הראשונה שאירע הדבר הייתה בכניסת עם ישראל לארץ ישראל תחת הנהגת יהושע: יהושע כבש וחילק את ארץ ישראל, ובכך השרה בה קדושה, והמצוות התלויות בארץ - שמיטה, מעשרות וכיוצא בהן - נכנסו לתוקפן.
הכול מסכימים שהקדושה שהשרה יהושע בארץ ישראל "קידשה לשעתה" בלבד. קדושה זו הייתה תלויה בישיבת ישראל בארץ, שכן הכיבוש פירושו שהיהודים שוכנים בה; ומשפסקו לשכון בה, הסתלקה הקדושה. לפיכך מוסכם שבעקבות החורבן הראשון בידי הבבלים, משאיבדה ארץ ישראל את אוכלוסייתה היהודית, איבדה אף את קדושתה - דבר המפתיע אנשים אחדים, אך זו העובדה.
לאחר מכן שבו היהודים מבבל ומפרס, בתקופת עזרא, ועזרא קידש מחדש את ארץ ישראל - הפעם לא בדרך כיבוש אלא בחזקה. משום כך השראת קדושת ארץ ישראל נעשתה לא רק לשעתה, אלא אף לעתיד לבוא, כפי שפוסק הרמ"א: לא רק לזמן שהיו שם, אלא לעולמי עד.
השאלה בקידוש דוד ושלמה:
דוד ושלמה קידשו את ירושלים ואת העזרה, ובזה נחלקו: האם קידוש מקומות אלו נעשה אף הוא לשעתו בלבד - כל עוד החומות עומדות ובית המקדש הראשון מתפקד, ולאחר החורבן פקעה קדושתם, הן של ירושלים והן של העזרה ושטחי המקדש - או שמא קידשוה לא רק לשעתה אלא אף לעתיד לבוא, לתמיד, כך שהקדושה נמשכת אף אם הבניין נחרב.
מחלוקת רבי אליעזר ורבי יהושע:
דיון המשנה סובב סביב נקודה זו. רבי אליעזר סובר שירושלים והעזרות נתקדשו לשעתן בלבד, ולפיכך משחרבו איבדו את קדושתן. כדי להביא בהן קרבנות מחדש יש להעמיד לפחות מחיצות ארעיות - קלעים ויריעות - ולייעד את האזור שיהיה העזרה. אף ההיכל צריך שיהיה מוגדר ביריעות, שכן הפסוק דורש כעין "פתח אוהל מועד" ו"חצר אוהל מועד": צריך שיהיה לאזורים אלו מה שמקביל לאוהל מועד - זהו ההיכל, ושיהיה לו פתח כניסה, ושתהיה חצר סביבו, ושם מתרחשת עבודת הקרבנות.
לדעת רבי אליעזר, כאשר שבו בימי עזרא לא היו יכולים לעשות את העבודה במקדש עד שהעמידו מסך זמני, לכל הפחות, שיסמן את המקום ויאפשר להשרות קדושה על העזרה, וכן על המקום שבו תהיה ירושלים. בלעדיו אין הדבר אפשרי, וכך אכן עשו בפועל, לפי שעה.
רבי יהושע חולק וסובר שהקדושה שהשקיע שלמה המלך באזור המקדש הייתה אף לעתיד לבוא, לצמיתות. לפיכך, אף בהיעדר יריעות המגדירות את העזרה ואת מקום ההיכל, ניתן להקריב שם את הקרבנות, וכן ניתן לאכול קדשים קלים ומעשר שני בירושלים אף בהיעדר חומות מסביב.
שאלה זו רלוונטית מאוד לתקופת ראשית בית שני. משהגיע עזרא, ארך הדבר זמן רב: הפרסים נתנו את רשותם לבניית המקדש ומנעו אותה חליפות פעמים רבות, ובסופו של דבר נמשכה הבנייה עשרים ושתיים שנה עד שהחלה העבודה מחדש. השאלה היא אפוא אם היו יכולים - ואם היו צריכים - להעמיד יריעות כדי שהמקדש יוכל לתפקד בתקופת הביניים, עד שיוכלו לבנות את הקירות.
לשון המשנה:
"אמר רבי אליעזר: שמעתי, כשהיו בונין בהיכל עושין קלעים להיכל" - מסורת בידו של רבי אליעזר, שכאשר בנו את ההיכל במקדש שני בימי עזרא - המבנה שבו קודש הקודשים והקודש - העמידו יריעות כדי להגדיר את האזור שבו יהיה ההיכל, וכך היה כעין פתח לאוהל מועד. "וקלעים לעזרות" - כמו כן העמידו יריעות כדי להגדיר את מקום העזרות בלבד: עזרת ישראל ועזרת כהנים שהיא רובה, וכיוצא בהן. בכך הוגדרה העזרה כמקבילה ל"חצר" שבפסוק, וניתן היה להשרות בה קדושה מחדש ולעשות קרבנות בתוך אותו אזור מוקף יריעות, אף שעדיין לא נבנה המבנה המלא והמוצק מאבן.
"אלא שבהיכל בונין בחוץ" - כאשר בנו לבסוף את קיר האבן הממשי של ההיכל, בנו אותו מצדן החיצוני של הפרוכות, שכן משנתלו הפרוכות לא ניתן היה לראות אל תוך ההיכל. הרעיון הוא שלא יוכלו אנשים "לזון עיניו" בקודש: המקום היה כעין פרטי, ולפיכך הייתה פרוכת המסתירה אותו מעיני הרואים, ומסביבה נבנה הקיר עד להשלמת המבנה.
"ובעזרה בונין בחוץ" - וכן כשבנו את העזרה שבנה עזרא, עזרת ישראל, בנו אותה מצדה החיצוני של היריעה. אף כאן, כדי שהעומדים מחוץ למקדש ומביטים פנימה לא יוכלו לראות את הפנים בלא להיכנס כראוי, בכבוד ובהידור הנדרשים מן הנכנס לתחומי בית המקדש.
רבי יהושע חולק וסובר שלא היה בכך צורך כלל, שכן הקדושה שהשקיע שלמה המלך לא הייתה לשעתה בלבד, בזמן בית ראשון, אלא לעתיד לבוא, לצמיתות. לפיכך, אף בלא אותם מרכיבים היה להם מקום להקריב בו קרבנות. וזהו שאמר: "שמעתי שמקריבין אף על פי שאין בית" - יכולים היו להביא קרבנות אף שלא בנו עדיין מבנה כלשהו, ואפילו לא את הקלעים. "ואוכלין קדשים קלים אף על פי שאין קלעים", וכן אוכלים קדשים קלים ומעשר שני "אף על פי שאין חומה" - אף שלא היו חומות סביב היקף ירושלים, שכן תוואי ירושלים נתקדש עוד מימי דוד ושלמה. מדובר בערך באזור שהיום הוא מרכז העיר לכיוון הכותל ודרומה, לכיוון עיר דוד וסביבותיה - ולא בירושלים הגדולה שבידינו כיום, שחומותיה נבנו למעשה במאה השש עשרה בידי הטורקים.
נמצא שלדעת רבי יהושע יכלו לאכול בתוך חורבות ירושלים בלא חומות כלל, משום שהקדושה שהושרתה בה הייתה קדושה קבועה ולא זמנית. וזהו הנימוק: "שקדושה ראשונה קידשה לשעתה וקידשה לעתיד לבוא" - הקידוש המקורי של דוד ושלמה, לירושלים, למקדש ולעזרות, לא היה זמני לתקופת פעילותם בבית ראשון בלבד, אלא לעד.
פסק הרמב"ם:
הרמב"ם פוסק שבארץ ישראל ודאי פקעה הקדושה, והיה צורך לחזור ולהחילה מחדש: רק מה שכבשו עולי בבל וחזרו והחזיקו בו יש בו קדושת ארץ ישראל, ולא השאר שמתקופת בית ראשון. אך לגבי שאר המקדש הוא סובר שהקדושה שהוחלה עליו הייתה לעתיד לבוא. משמעות הדבר שמעיקר הדין ניתן להביא קרבנות באזור המקדש אף בזמן הזה, אף שאין חומות בנויות וכדומה - אף על פי שמסיבות אחרות ייתכן שאין אנו יכולים בפועל. מכל מקום, זהו הדין: מה שנעשה בתקופת בית שני ודאי מתקיים עד היום, ואותה קדושה היא לעתיד לבוא.
לסיכום: למדנו את ארבעת תחומי הקדושה - ארץ ישראל, ירושלים, העזרה וההיכל - ואת העיקרון שאין קדושתם עצמותית אלא מושרית. קידושו של יהושע היה לשעתו ובטל בחורבן, וקידושו של עזרא בחזקה היה אף לעתיד לבוא. במשנתנו נחלקו רבי אליעזר ורבי יהושע בקידוש דוד ושלמה: לרבי אליעזר קידשו לשעתו בלבד, ולפיכך נדרשו קלעים להיכל ולעזרות כדי להשרות קדושה מחדש; ולרבי יהושע קדושה ראשונה קידשה אף לעתיד לבוא, ולכן מקריבים אף על פי שאין בית ואוכלים אף על פי שאין חומה. להלכה פסק הרמב"ם שקדושת ארץ ישראל פקעה והוחזרה בעולי בבל, ואילו קדושת המקדש עומדת לעתיד לבוא.