אנו מגיעים למסכת עדויות, פרק ח' משנה ז' - המשנה האחרונה שבמסכת. בה נחתמת שרשרת העדויות בעדותו של רבי יהושע ושל חכמים נוספים, ובנקודת סיום מרגשת: מה עתיד להתרחש באחרית הימים עם בואו של אליהו הנביא.
מסורת הייתה בידי ישראל מימות משה רבנו, שבסוף הזמן יבוא נביא ויברר את הדברים. ואולם הגדרה זו - "לברר את הדברים" - עמומה היא. בדורות מאוחרים יותר אמר הנביא מלאכי: "הנה אנוכי שולח לכם את אליהו הנביא", ומכאן זוהה אותו נביא העתיד לברר: אליהו הנביא. ומה יעשה? ממשיך מלאכי ואומר: "והשיב לב אבות על בנים, ולב בנים על אבותם". גם ביטוי זה טעון ביאור: מה פירוש להשיב את לב האבות אל הבנים ואת לב הבנים אל אבותם?
לפנינו ארבע דעות בשאלה מה יעשה אליהו הנביא בסוף ההיסטוריה:
דעת רבי יהושע:
כך שנינו במשנה: "אמר רבי יהושע, מקובל אני מרבן יוחנן בן זכאי, ששמע מרבו, ורבו מרבו, הלכה למשה מסיני, שאין אליהו בא לטמא ולטהר, לרחק ולקרב". רבי יהושע מעיד על מסורת שקיבל מן הנשיא שקדם לרבן גמליאל, רבן יוחנן בן זכאי, שקיבלה מרבו, ורבו מרבו, עד למשה רבנו עצמו בהר סיני: אין תפקידו של אליהו הנביא לפסול את ייחוסם של מי שהתערבו בעם ישראל.
כיצד? אדם שאמו לא הייתה יהודייה ולא נודע הדבר, או שנעשה בו גיור פסול, וכיוצא באלה תקלות ייחוס - משנשכח הדבר ואינו ידוע לבריות, ואותו אדם נטמע בקהל והוחזק כיהודי כשר, לשון חז"ל היא: "כיוון שנטמע, נטמע". משנטמע אדם באוכלוסייה ומחזיקים אותו ליהודי כשר, כך דינו. מסתבר שהקב"ה מסדר שלאנשים אלו יש בסופו של דבר נשמות יהודיות, אף אם בתחילה היו ממזרים או שאינם יהודים - וכך היא ההלכה.
יתרה מזו: אף אם היה בידי אדם סוד כזה, אין הוא רשאי לגלותו. מי שהתערבו - ראוי שיישארו מעורבים, יהודים כשרים הם וההלכה מכשירתם. לפיכך אין אליהו הנביא בא לזהות את ייחוסם האמיתי של אנשים שסומנו בטעות במרוצת הזמן.
מה, אם כן, יעשה אליהו הנביא לדעת רבי יהושע? הוא יטפל במי שקורבו בכוח הזרוע - שבעל שררה כפה על הקהילה לקבל מי שאינו יהודי באמת - ובמי שהורחקו בכוח הזרוע, שבעל שררה סידר שיהודי מיוחס יידחה, יתויג בטעות, יוחרם או יטופל ברעה. אליהו הנביא יבוא ויכריז: אותו אדם שהכול נוהגים בו כיהודי אינו יהודי, ואותו אדם שהכול נוהגים בו כמי שאינו יהודי - יהודי הוא; זה ממזר וזה אינו כהן, וכיוצא בזה. הכוונה למקרים שאינם סוד כלל, אלא ידועים ופומביים, ורק הלחצים שהופעלו על הקהילה בידי בעלי שררה גרמו לבריות לנהוג כפי שנהגו. את אלו יבוא אליהו הנביא ליישב.
ורבי יהושע נותן דוגמאות: משפחה אחת, בית צריפה, שהייתה גרה בעבר הירדן, בצדו המזרחי של הנהר - ואותו שליט, בן ציון, הרחיקהּ בכוח והוציאהּ מכלל האוכלוסייה היהודית על יסוד שקרים; ומשפחה נוספת, שאף היא גרה בעבר הירדן, שאותו בן ציון כפה על הקהילה לקבלהּ כיהודים אף שלא היו כאלה. אלו הם סוגי המקרים שאליהו הנביא עתיד להבהיר: מי ראוי להיכלל ומי להיות מורחק, ומהו ייחוסם האמיתי של האנשים.
ראוי לשים לב שהמשנה אינה מזכירה את שם המשפחה שייחוסה לא היה כשר, מפני איסור לשון הרע - ואף אם מדובר במי שכבר איננו, אין מזכירים שמות. קל וחומר כשמדובר באדם טוב, שאין רצוננו להזכיר את שמו. כאן, אף שמדובר במשפחה שלא הייתה יהודית וקורבה בכפייה, אין המשנה מזהה אותה במפורש.
דעת רבי יהודה:
רבי יהודה חולק וסובר, שאף בתרחיש כזה, שבו קורבו אנשים בכפייה או הורחקו בכפייה, אין אליהו הנביא בא לערבב את הדעות. מי שנעשה להם עוול והורחקו שלא כדין - אליהו ידאג לקרבם; אך מי שקורבו שלא כדין - לא יבוא אליהו הנביא להוציאם.
דעת רבי שמעון:
לפי שתי הדעות הראשונות, הפסוק המשיב לב אבות על בנים עוסק בתיקון ענייני ייחוס, והמחלוקת היא רק אם מדובר בקירוב ובריחוק כאחד או בקירוב בלבד. רבי שמעון סובר אחרת לגמרי: מדובר באבות ובנים ממש, ואין הדברים אמורים בייחוסים כלל - אליהו אינו מתערב בהם ומותיר את המצב על כנו. אלא שנתגלעו מחלוקות בין האבות, הם הרבנים, לבין הבנים, הם התלמידים, ומחמת אותן מחלוקות נוצרה הפרדה וחיכוך ביניהם. אליהו הנביא יורה מי צדק ומי טעה בכל מחלוקת ומחלוקת, ובכך יחזרו הכול להסכמה אחת בהלכה, ועם ישראל ישוב להתאחד.
מעניין לציין כי ייתכן שזהו הבסיס לביטוי הגמרא "תיקו". יש המפרשים שאין לו אטימולוגיה ברורה, אלא הוא הלחם של שתי מילים: "תהא קאי" - שהמחלוקת תעמוד במקומה ולא תוכרע. אך אחרים לומדים, וכן מובא בתוספות, ש"תיקו" הוא נוטריקון:
"תשבי" - אליהו הנביא, שבא מתשבי.
"יתרץ" - יענה ויפתור.
"קושיות" - שאלות מסוג אחד.
"ואיבעיות" - שאלות מסוג אחר, המבקשות מידע.
הנקודה היא שלאנשים יש שאלות ואין להם תשובות, ואליהו הנביא יבוא ויענה עליהן. ביטוי זה תואם את גישתו של רבי שמעון בתפקידו של אליהו הנביא באחרית הימים.
דעת חכמים:
חכמים חולקים ואומרים: "לא לרחק ולא לקרב, אלא לעשות שלום בעולם". באחרית הימים תהיה עת מלחמה - וכאן לומד הרמב"ם את המצב הקודם למלחמת גוג ומגוג - ומחמתה יתרחקו אבות ובנים זה מזה, שכן אין באפשרות אנשים להיכנס למדינה ולצאת ממנה. אליהו הנביא יבוא לעשות שלום בעולם, כדי שיוכלו לשוב ולהתאחד ולהכין את הדרך לביאת המשיח. ואפשר שתתרחש אותה מלחמה סופית של גוג ומגוג, אך היא תהיה כהרף עין; ואפשר שלא תהיה מלחמה כלל אלא מלחמה צפויה בלבד, שבה סבורים ישראל שהם בסכנה, ולמעשה אינם בסכנה והם נושעים.
לזאת מכוונים חכמים, וכלשון המשנה: "שנאמר הנה אנוכי שולח לכם את אליהו הנביא" - דברי הנביא מלאכי, שהקב"ה מביא את אליהו הנביא, "והשיב לב אבות על בנים ולב בנים על אבותם" - שהמשפחות ישובו ויתאחדו, והריחוק שנכפה עליהן מחמת בעיות פוליטיות ייפתר. וזה יסלול את הדרך לביאת המשיח, בעזרת השם יתברך.
לסיכום: המשנה החותמת את מסכת עדויות מציגה ארבע דעות בתפקידו של אליהו הנביא באחרית הימים: לרבי יהושע - בירור ייחוסם של מי שקורבו או הורחקו בכוח הזרוע בלבד, ולא של מי שנטמעו; לרבי יהודה - לקרב את מי שהורחקו שלא כדין, אך לא לרחק; לרבי שמעון - הכרעה במחלוקות שבין הרבנים לתלמידיהם והשבת האחדות בהלכה; ולחכמים - עשיית שלום בעולם והכשרת הדרך לביאת המשיח.
ובזה סיימנו את מסכת עדויות, בסייעתא דשמיא. ואנו ממשיכים הלאה - הבאה בתור היא מסכת הוריות.