עדויות, פרק ח', משנה ה. במשנה זו נשנו שתי עדויות נפרדות: האחת בענייני אישות, והשנייה בענייני טהרות שבבית המקדש.
העדות הראשונה - השאת האישה על פי עד אחד:
"העיד רבי עקיבא משום נחמיה איש בית דלי, שמשיאין האשה על פי עד אחד" - רבי עקיבא העיד בשמו של נחמיה איש העיירה בית דלי, שמתירים לאישה להינשא מחדש על סמך עדותו של עד אחד שבעלה הראשון מת.
עניין זה כבר נשנה בתחילת הפרק השישי, ויש לשאול במה נבדלת עדות זו מעדותו של רבי יהודה בן בבא שם. לשם הפשטות נניח שאין כאן חידוש נוסף אלא חזרה בלבד, אף שישנן תשובות אפשריות אחרות המדייקות בניואנס שבין השתיים. בשורה התחתונה, כמו שם, אמרו חכמים: מן הדין, מאחר שהאישה מוחזקת כנשואה, היה צורך בשני עדים כשרים כדי לפעול דבר שבערווה ולהתירה להינשא. אלא שחכמים הקלו כאן כדי למנוע את עיגונה, שלא תישאר תקועה בלא יכולת להינשא לעולם, ולפיכך התירו עדות של עד אחד, ואף עד שאינו קביל בדרך כלל.
הטעם לכך הוא ששתי הנחות מאזנות את כוחה של החזקה:
האמת עתידה להתגלות: אם העדות שקרית, הבעל עלול להופיע יום אחד ולשאול "היכן אשתי?" - שהרי אם הוא חי, סופו להתגלות. ומונח בידינו שאין אדם משקר בדבר שהאמת עתידה לצאת לאור.
חומרת ההשלכות: חכמים הטילו שורה של השלכות חמורות אם טעתה - הפסד כתובתה, וילדיה שייוולדו יהיו ממזרים וכיוצא בזה. מתוך כך הניחו שהאישה תדקדק ותיזהר מאוד לברר שאכן אמת היא שבעלה מת, ושהיא עצמה מאמינה בכך בוודאות, בטרם תינשא מחדש.
העדות השנייה - עצמות שנמצאו בלשכת העצים:
"העיד רבי יהושע על עצמות שנמצאו בדיר העצים" - עדותו נסבה על עצמות אדם שנמצאו בדיר העצים, הוא מחסן העצים. מדובר בלשכת דיר העצים, אחת מארבע הלשכות שבעזרת נשים, בכניסה לחלקו הראשון של מתחם בית המקדש. בצד הצפון מזרחי, הלשכה הראשונה מימין הנכנס, יועדה לשמירת העצים ששימשו למערכה שעל גבי המזבח. משנמצאו שם שרידי אדם, התעוררה השאלה: האם יש לחשוש שמצויים שם שרידים נוספים עמוק יותר, ולפתוח בחיפוש אחריהם?
על כך העיד רבי יהושע שפסקו חכמים: "מלקט עצם עצם והכל טהור" - ובכך שתי הוראות:
"מלקט עצם עצם": יש להוציא את העצמות הבודדות שנמצאו, אחת אחת, ולסלקן כולן, ובכך די. אין צורך לחפור עמוק יותר ולבדוק מה עוד עשוי להימצא שם.
"והכל טהור": אין מניחים שדבר מה נטמא בשוגג מחמת נגיעה בעצמות הללו - לא אדם, לא כלים שונים שבבית המקדש ולא קרבנות.
טעמה של ההוראה השנייה פשוט: זהו ספק טומאה ברשות הרבים. לשכת העצים נחשבת רשות הרבים, שהרי אנשים מצויים ובאים לשם, שלושה ויותר - וספק טומאה ברשות הרבים, ספיקו טהור. לפיכך הכול נשאר בטהרתו.
ובאשר להוראה הראשונה, מבואר בגמרא במקום אחר שאכן שקלו לחפש ולבדוק אילו עצמות נוספות מצויות במקומות אחרים. אלא שרבי יהושע השיב: היה מבול, היה נבוכדנצר, ועצמות מצויות בכל מקום. ודאי שבוניו של מתחם המקדש בדקו זאת בשעתם, ומעתה בידינו להניח שאין שם עצמות ולסמוך על הנחה זו. אין אנו מבזים את ירושלים ומכריזים על העיר כולה כבית קברות אחד גדול, כפי שהוצע. לפיכך מסתפקים בהוצאת אותן עצמות בודדות, וכל השאר טהור לחלוטין.
ראוי לציין עניין נוסף, אף שהקשר בינו לבין דברינו אינו ברור: הגמרא בבבלי ובירושלמי מספרת שאירע פעם שאדם גילה אריח רצפה שלא במקומו בלשכת העצים, ורמז היה בדבר שזהו מקום הטמנת ארון העדות. עוד קודם שהספיק לגלות את הדבר, מת; ולגרסת הירושלמי, החל לחפור ויצאה אש ואחזה בו. עולה מכאן נקודה נפרדת ובלתי תלויה של אי רצון לחפור בלשכת העצים, משום שאוצרות נסתרים טמונים תחתיה.
לסיכום: ההלכה נפסקה כשתי העדויות הללו - מתירים לאישה להינשא מחדש על סמך עדותו של עד אחד שבעלה מת; וכשנמצאות עצמות באזור בית המקדש, מניחים שאין מלבדן, מלקטים ומוציאים אותן, וכל השאר טהור.