אנו עומדים במשנה ה' שבפרק ד', ונושאה: כרם רבעי. 'רבעי' הוא פרי השנה הרביעית, הבא לאחר שלוש שנות הערלה שבהן הפרי אסור באכילה לחלוטין. פירות אלו יש להעלות לירושלים ולאוכלם שם; ואם אין בידו של אדם להעלותם, רשאי הוא לפדותם על מטבעות, להעלות את המטבעות לירושלים ולהוציאם שם על מאכלים.
דין זה דומה עד מאוד לדין מעשר שני, והשאלה היא עד כמה שווה הרבעי למעשר שני. בנקודה זו נחלקו בית שמאי ובית הלל: בית שמאי סוברים שדומה הוא למעשר שני בעניינים מסוימים בלבד ולא באחרים, ואילו בית הלל סוברים שמעשר שני ורבעי שווים הם זה לזה מבחינה הלכתית. יסוד הדבר בגזירה שווה מן המילה "קודש" הנאמרת בשני הפסוקים, המחברת ביניהם וקובעת שאותן הלכות החלות על מעשר שני חלות על רבעי אף הן.
ראוי לציין: המשנה נוקטת לשון "כרם רבעי", שכן נחלקו התנאים אם דין רבעי מיוחד לענבים בלבד או שהוא חל על כל מיני אילנות. להלכה יש לגרוס "נטע רבעי" - פרי השנה הרביעית שבכל האילנות.
שיטת בית שמאי - "אין לו חומש ואין לו ביעור":
לשון המשנה: "כרם רבעי, בית שמאי אומרים: אין לו חומש ואין לו ביעור". אף שדומה הרבעי למעשר שני בכמה עניינים, אין הוא דומה לו בשני דינים אלו:
חומש: הפודה מעשר שני שלו על מטבע חייב להוסיף חומש. כיצד? היה בידו יין בשווי ארבעה, מעביר הוא את הקדושה מן היין על מטבעות בשווי ארבעה, ומוסיף מטבע חמישי - תוספת של עשרים וחמישה אחוזים. המשנה מכנה זאת 'חומש' משום שעל כל ארבעה נוסף חמישי, ואת המטבעות מעלה לירושלים. ואין דין זה נוהג אלא בפודה את פירותיו שלו; אך המוכר את יינו לחברו, שהלה שותהו והמוכר נוטל את דמיו ומעלם לירושלים - מוכר במחיר הרגיל בלא תוספת חומש.
ביעור: פעמיים במחזור השמיטה, בתום שלוש השנים הראשונות ובתום שלוש השנים השניות, חל מועד אחרון לסגירת החשבונות: להפריש את כל התרומות והמעשרות כדינם, ולהעלות את המאכל לירושלים ולאוכלו שם. מי שלא הספיק להגיע לירושלים עד המועד האחרון, חייב להוציא את המעשר השני מרשותו, וזהו הביעור. המועדים בפועל, לדעת כמעט כל הפוסקים, הם ערב פסח של השנה הרביעית ושל השנה השביעית.
לפיכך נשאלת השאלה: מי שבידו פירות רבעי, כגון יין של שנה רביעית, והגיע מועד הביעור החל על שאר המעשרות והמתנות - האם חייב הוא להוציאם מרשותו, לבערם או לתיתם לאחר? לדעת בית שמאי אינו חייב, שכן הרבעי שונה ממעשר שני שיש בו חובת ביעור.
בית הלל מחמירים: "ובית הלל אומרים: יש לו חומש ויש לו ביעור" - חייב הוא בתוספת חומש בפדיון, וחייב אף בביעור והוצאה מן הרשות. יסוד הדבר בכתוב בנטע רבעי: "ובשנה הרביעית יהיה כל פריו קדש הלולים לה'", ובכתוב במעשר שני: "וכל מעשר הארץ מזרע הארץ מפרי העץ לה' הוא קדש לה'". המילה "קודש" המשותפת לשני הפסוקים היא המחברת ביניהם בגזירה שווה, ומשווה את דין הרבעי לדין מעשר שני.
מתנות עניים בכרם רבעי:
חלקה השני של המשנה עוסק במתנות המיוחדות לכרם:
פרט: הרי הוא כלקט שבתבואה - הבוצר את ענביו ונשרו ממנו ענב אחד או שניים, מניחם לעניים.
עוללות: אשכולות קטנים ומעוותים בצורתם, שאין להם כתף ונטף, ואף הם ניתנים לעניים.
השאלה היא מה דינן של מתנות אלו בכרם רבעי - האם מניחים אותן לעניים אם לאו. יסוד המחלוקת: בית הלל סוברים שהרבעי שווה לגמרי למעשר שני, וסוברים כרבי מאיר שמעשר שני ממון גבוה הוא. אין הפירות שייכים לחקלאי אלא לקדוש ברוך הוא כביכול, והאדם מעלה אותם לירושלים ואוכלם שם כביכול עם הקדוש ברוך הוא - אך מן הדברים של מעלה הוא אוכל, ולא משלו.
מאחר שכך, פטורים פירות אלו ממתנות עניים, שהרי הכתוב בעוללות ובפרט מדבר ב"כרמך" - והתוצרת שלפנינו אינה שלו אלא של הקדוש ברוך הוא. בית שמאי, לעומתם, סוברים שאין הרבעי כמעשר שני, ולפיכך הפירות רכושו הפרטי של הבעלים - ממון הדיוט - וחייב הוא להניח את המתנות לעניים.
וזו לשון המשנה: "בית שמאי אומרים: יש לו פרט ויש לו עוללות" - חייב להניח את הענב או השניים הנושרים בשעת הבצירה, וכן את האשכולות הקטנים והדלים, לעניים אף בשנה הרביעית. "והעניים פודין לעצמן".
העניים המלקטים את הפרט ואת העוללות אינם רשאים לאוכלם מחוץ לירושלים, שהרי פירות נטע רבעי הם. משום כך עליהם להעלותם בעצמם ולאוכלם בירושלים, או לפדותם על מטבעות ולהעלות את המטבעות לירושלים. נמצא שהעניים אמנם מלקטים, אך הפרי מוגבל בידיהם מחמת קדושת הרבעי, ונוהגים בו ככל אדם.
"ובית הלל אומרים: כולה לגת" - אין צורך להניח דבר לעניים מפירות השנה הרביעית, שהרי ממון גבוה הם ואינם שלו כדי להניחם, אלא הכול עולה לירושלים. "כולה לגת" פירושו שכל הפירות, ואף מה שהיה ראוי להיות פרט ומה שהיה ראוי להיות עוללות, נאספים לגת - היא מכבש הענבים - נסחטים ונעשים יין, והיין כולו מועלה לירושלים ונאכל שם, בלא שיופרש ממנו דבר לעניים.