עדויות, פרק שביעי, משנה ה'. במשנה זו לפנינו שתי עדויות שאינן קשורות זו לזו: הראשונה מפי רבי יהושע ורבי יקים איש הדר, והשנייה מפי רבי פפייס. (רבי יקים איש הדר - שמו יקים, והוא מן העיר הדר, שבה שימש הפוסק המרכזי.)
העדות הראשונה - אחסון אפר הפרה האדומה:
נאמר בתורה: "ואסף איש טהור את אפר הפרה" - איש טהור אוסף את אפר הפרה האדומה השרופה, "והניח... במקום טהור".
מכאן עולה השאלה: מה הדין כאשר האפר עצמו נותר בטהרתו, אך הוא מאוחסן על גבי דבר שאינו טהור? למשל, האפר נתון בתוך כלי חרס, וכלי חרס אינו מקבל טומאה מגבו אלא מתוכו בלבד. אם הכלי טהור, והוא מונח על גבי מקור טומאה - שרץ מת, עכבר מת - האם הדבר קביל, או שמא נפסל האפר ודינו כטמא?
בכך נחלקו התנאים. לשון המשנה: "על קלל של חטאת שנתנו על גבי השרץ שהוא טמא" - 'קלל' הוא כלי החרס המכיל את אפר החטאת, אפר הפרה האדומה השרופה; ו'שרץ' - אחד משמונת השרצים המנויים בפסוק, שמת ונעשה מקור טומאה. לדעת רבי יהושע ורבי יקים, אף שהכלי עצמו טהור, אין בכך די, שהרי הפסוק דורש הנחה במקום טהור, וזה אינו מקום טהור אלא מקום טמא - ולפיכך נטמא האפר.
ומדוע נצרכו להעיד על כך? מפני ש"רבי אליעזר מטהר": רבי אליעזר חולק וסובר שבמצב זה אין כל בעיה, שכן הכלי טהור, ואל הכלי מתייחס הפסוק - ולפיכך הנחתו על גבי עכבר מת אינה פוסלת.
העדות השנייה - ספירת שתי נזירויות:
עדותו של רבי פפייס עוסקת בספירת ימי הנזירות. האומר 'הרי עלי נזיר' סתם - התחייבותו שלושים יום, וזוהי ברירת המחדל כאשר לא צוין זמן אחר. והאומר 'הרי עלי שתי נזירויות' - קיבל על עצמו שתי תקופות רצופות של שלושים יום. בימי נזירותו מוגבל הנזיר בשלושה:
איסור להיטמא למתים.
איסור לאכול מוצרי ענבים.
איסור לגזוז את שערו.
בתום שלושים ימים מלאים, ביום השלושים ואחד, עליו לעשות את 'תגלחתו' - כינוי לכל תהליך השלמת הנזירות, ולא לגילוח השיער בלבד.
כך לכתחילה. אולם כלל מוסכם הוא ש'מקצת היום ככולו' - מקצתו של יום שקול בדרכים מסוימות ליום שלם. לפיכך בדיעבד, אם עשה את תגלחתו ביום השלושים לנזירותו, יצא ידי חובה, שכן היה לו מקצת מן היום השלושים, ומקצת זה נחשב כיום השלם.
מעתה, מי שקיבל על עצמו שתי נזירויות רצופות וגילח את הראשונה ביום השלושים - יום אחד מוקדם מן הראוי לכתחילה - עליו למנות שלושים יום נוספים: יום שלושים הוא הראשון שבהם, יום חמישים ותשעה הוא האחרון, וביום השישים יעשה את תגלחת הנזירות השנייה.
וזהו חידושו של רבי פפייס: בדיעבד, אם עשה את התגלחת הראשונה ביום השלושים ואת השנייה ביום החמישים ותשעה - יצא ידי חובה, שהרי יום חמישים ותשעה הוא היום השלושים לקבלה השנייה. ולמעשה יש כאן שני חידושים:
שאפשר לנהוג 'מקצת היום ככולו' בתחילה ובסוף כאחד: בנזירות הראשונה יום אחד הוא מקצת יום, ויום שלושים אף הוא מקצת יום, ואף על פי כן הותרה לו התגלחת.
שאותו יום שלושים עצמו נחשב הן ליום האחרון של הקבלה הראשונה והן ליום הראשון של הקבלה השנייה - כפל שימוש, ואף על פי כן כשר.
ולשון המשנה: "העיד רבי פפייס על מי שנזר שתי נזירות" - על מי שקיבל על עצמו שתי תקופות נזירות רצופות, "שאם גילח את הראשונה יום שלושים" - שעשה את הליך הסיום ביום השלושים, "שגם מגלח השנייה יום שישים". שהרי לכתחילה עליו למנות שלושים ימים מלאים: יום שלושים הוא הראשון, יום חמישים ותשעה הוא היום השלושים, וביום השישים הזמן הראוי לתגלחת השנייה.
"ואם גילח יום שישים חסר אחד" - אם עשה את תגלחת הנזירות השנייה ביום החמישים ותשעה, פשוטו כמשמעו יום שישים פחות אחד, "יצא" בדיעבד, "שיום שלושים עולה לו מן המניין" - שיום שלושים, אף שהיה היום האחרון של הסדרה הראשונה, נחשב גם ליום הראשון של הסדרה השנייה.
לסיכום: במשנה זו שתי עדויות. בראשונה העידו רבי יהושע ורבי יקים איש הדר על קלל של חטאת שהונח על גבי השרץ - שהאפר טמא, אף שכלי החרס עצמו טהור, שכן אין זה 'מקום טהור'; ורבי אליעזר מטהר. בשנייה העיד רבי פפייס בדין שתי נזירויות, וההלכה כמותו: לכתחילה תיעשה התגלחת ביום השלושים ואחד וביום השישים ואחד, אך בדיעבד יכול אדם להקדימה ליום השלושים וליום החמישים ותשעה, ויצא ידי חובת שתי נזירויותיו.