משנה זו, במסכת עדיות פרק ג' משנה ה', עוסקת בקלע - אותו כלי שבו משתמש רועה הצאן, והוא הכלי שבו קלע דוד את האבן בגליית. השאלה הנדונה בה היא שאלת קבלת הטומאה: האם הקלע, ובפרט חלקו האמצעי, נחשב כלי המקבל טומאה.
מבנה הקלע:
בית הקיבול - החלק האמצעי והעיקרי, כעין כיס שבו מונחת האבן. למעשה אין הוא אלא פיסה שטוחה של בד או של עור.
בית אצבע - חוט היוצא מצדו האחד של בית הקיבול, ובקצהו לולאה המקיפה את אצבעו של הקולע.
בית הפקיע - חוט היוצא מן הצד השני, ובקצהו קשר קטן שבו אוחזים ואותו מרפים בשעת הקליעה.
אופן פעולתו: האבן מונחת בבית הקיבול, שני החוטים אחוזים בידו של הקולע, הוא מסובב את הקלע ומשחרר את בית הפקיע - והאבן משתגרת. הרי זה כלי נשק לכל דבר.
כללי קבלת טומאה בבגד ובעור:
פיסת בד ארוג סתמית - פיסה חתוכה שאין לה ייעוד כלשהו, אינה מקבלת טומאה אלא בשיעור שלוש על שלוש אצבעות. שיעור זה נקבע משום שבפחות מכך אין הפיסה ראויה אפילו לשמש טלאי לתיקון חור בבגד.
בד ארוג שנעשה בו שימוש - כל שנעשה ממנו דבר בעל תכלית ותועלת, בכל גודל שהוא, מקבל טומאה אף בפחות משיעור זה.
עור סתמי - עור שאינו כלי, שיעורו לקבלת טומאה חמישה על חמישה טפחים.
לפיכך, בית קיבול העשוי מחומר ארוג - אף שאינו אלא פיסה שטוחה, ואף אם אין בו שלוש על שלוש אצבעות - הריהו כלי המחזיק את האבן, ויחד עם החוטים שמצדדיו מהווה הקלע כלי שלם ופונקציונלי. לפיכך הוא מקבל טומאה לדברי הכול, ולא בית הקיבול בלבד אלא אף החוטים שבצדדים, שהרי הם בטלים אליו.
בית קיבול של עור:
מה הדין כאשר בית הקיבול אינו ארוג אלא רצועת עור קטנה? בשעה שאין הקלע בשימוש אין לפנינו אלא רצועת עור פשוטה ששני חוטים יוצאים מצדדיה, ושיעורה קטן בהרבה מחמישה על חמישה טפחים. האם מקבלת היא טומאה?
לשון המשנה: "הקלע שבית קיבול שלה ארוג - טמאה; ושל עור - רבי דוסא בן הורקנס מטהר, וחכמים מטמאין".
רבי דוסא בן הורקנס מטהר - אין כאן אלא רצועת עור קטנה שאין בה שיעור, ואינה נחשבת כלי כלל.
וחכמים מטמאין - בהקשרו של הקלע אף רצועה שטוחה זו כיס גמור היא, המחזיק את האבן ומשמש לקליעה בפועל משני צדדיו. כלי הוא, ומקבל טומאה.
והלכה כחכמים.
נפסק אחד החוטים:
ממשיכה המשנה ודנה בקלע שנשבר: "נפסק בית אצבע שלה - טהורה; בית הפקיע - טמאה". האם הכלי נחשב שבור, ושוב אינו מקבל טומאה?
נפסק בית אצבע - הלולאה המקיפה את האצבע חיונית לפעולת הקלע, שכן בלעדיה אין הכלי מחזיק ואין הקליעה יכולה להיעשות ביעילות. משנפסקה, שוב אין הקלע ראוי למלאכתו, ולפיכך טהור.
נפסק בית הפקיע - הקשר שבקצה החוט השני אינו אלא לנוחות האחיזה והשחרור, ואפשר לקושרו מחדש. אף אם התקצר החוט במעט, אין בכך כלום, שהרי ניתן להאריכו. הכלי נותר ראוי לשימושו, ולפיכך הוא עדיין מקבל טומאה.
לסיכום: למדנו את מבנה הקלע ואת דינו לעניין טומאה. בית קיבול ארוג טמא לדברי הכול; בבית קיבול של עור נחלקו רבי דוסא בן הורקנס וחכמים, והלכה כחכמים שאף הוא כלי ומקבל טומאה. ובנפסק אחד החוטים: נפסק בית אצבע - טהור, שאין הכלי ראוי עוד למלאכתו; נפסק בית הפקיע - טמא, שכן הכלי עודנו ראוי לשימושו.