אנו ממשיכים בפרק ג' של מסכת עדויות, במשנה ד', ובה נמשכות המחלוקות שבין רבי דוסא בן הרכינס לבין חכמים, כאשר רבי דוסא הוא בעל הדעה המקילה בכולן. חלקה הראשון של המשנה עוסק בקבלת טומאה, ובפרט בטומאת מדרס.
הקדמה: שני סוגי קבלת טומאה:
טומאת מת - העברת הטומאה הכללית והמוכרת.
טומאת מדרס - טומאה ייחודית לחפצים המיועדים לשאת את משקלו של אדם. כאשר זב, זבה או נידה עומדים, יושבים או שוכבים עליהם, אף ללא מגע ישיר, נטמא החפץ ונעשה אב הטומאה.
הכלל הוא שכל דבר המקבל טומאת מדרס מקבל אף טומאת מת, אך לא כל דבר המקבל טומאת מת מקבל טומאת מדרס. כדי לקבל טומאת מדרס נדרש שהחפץ יהיה מיועד לשאת משקל אדם.
המקרה שלפנינו הוא כלי אריג שאין דרכו של אדם לשכב או לשבת עליו, אך בשעת הדחק, כאשר אין מקום אחר, ייתכן שישתמש בו לכך.
מחלוקת רבי דוסא וחכמים:
רבי דוסא: אין הכלי מקבל טומאת מדרס, שכן אין דרך בני אדם לשבת עליו.
חכמים: מאחר שלעיתים אדם אכן יושב עליו, או היה יושב עליו לו נצרך לכך, הרי הוא מקבל טומאת מדרס מחמת אותם מצבים חריגים.
הבחנת הגמרא במסכת סוכה:
אם נוח לשכב עליו - הכול מודים שהוא מקבל טומאת מדרס.
אם קשה ולא נוח לשכב עליו, עד שעדיף לישון על הרצפה - הכול מודים שאינו מקבל טומאת מדרס.
המחלוקת היא במקרה האמצעי: אין זה נוח ממש, אך די בו כאשר אין דבר אחר.
מדוע מקבל הכלי טומאת מת:
מכיוון שאף רבי דוסא מודה שהחפץ מקבל טומאת מת, אין מדובר במחצלת קנים פשוטה בלבד. כדי שכלי יקבל טומאה, עליו להיות עשוי מאחד משבעת החומרים, ואחד מהם הוא עץ - וקנים הבאים מגידולי הצומח נחשבים לאותו חומר צמחי. אולם כלי עץ מקבל טומאה רק אם יש לו בית קיבול. לפיכך, לפי הברטנורא, יש לצייר לעצמנו כלי הדומה למגש העשוי מחומר קלוע: מכיוון שיש לו מסגרת מסביב והוא יכול להחזיק דברים, הריהו כלי קיבול של עץ ומקבל טומאת מת. אילו היה ללא אותה מסגרת, היה נחשב לפשוטי כלי עץ ולא היה מקבל טומאה כלל.
ראוי לציין כי בגמרא במסכת סוכה דף כ' מובאת גם גישה אחרת בהבנת מהותו של חפץ זה: אין זו מחצלת בצורת מגש, אלא תרמיל קלוע שרועה נושא עמו. לפי פירוש זה, השימוש הנדון אינו כמזרן אלא ככרית - כאשר אין דבר אחר להניח תחת הראש, עדיף הוא מכלום ומאבן. לפי תמונה זו, חכמים אומרים שמאחר שלעיתים אדם מניח עליו את ראשו, הרי הוא נושא משקל אדם ומקבל טומאת מדרס; ורבי דוסא אומר שאין דרך להשתמש בו לצורך זה, ולפיכך אינו מקבל אלא טומאת מת בלבד.
וכך לשון המשנה: "כל החוצלות טמא מת, דברי רבי דוסא, וחכמים אומרים מדרס" - החוצלות הן אותן מחצלות אריגות. לדעת רבי דוסא הן מקבלות טומאת מת בלבד, ולדעת חכמים אף טומאת מדרס.
חלקה השני של המשנה - אריגה ביד:
כאן עולה נקודה חדשה. הכול מודים שחומרים הנארגים בנול, ואף ביד בדרך אריגה או סריגה, נקראים בגד ומקבלים טומאה. השאלה היא בחומר הנעשה ביד באופן רפוי, כשזירה או קליעה בעלמא: האם אף הוא מקבל טומאה?
אומרת המשנה: "כל החליות טהורות חוץ משל גלגלון, דברי רבי דוסא" - לדעת רבי דוסא, דבר הנעשה ביד ואינו אלא קלוע, אינו נחשב ארוג, ומשום כך אינו נחשב בגד ואינו מקבל טומאה.
יוצא מן הכלל הוא הגלגלון, שהוא מין חגורה הארוגה ביד. הטעם לשוני זה שנוי בדעות: יש שביארו שהוא נחשב תכשיט ולא פריט לבוש, ולפיכך דינו שונה. כך או כך, מדובר בדבר ייחודי.
"וחכמים אומרים כולן טמאות" - לדעת חכמים, אף העשוי ביד ושזור יחד מקבל טומאה. השזירה הנדונה כאן אינה קליעה רופפת המתפרקת, אלא אופן הידוע כקליעת קוברה, המוכרת מצמידי הפרקורד ומצמידי החברות שילדים עושים: יש חוט מרכזי, ושני החוטים הנותרים עוברים סביבו מעל ומתחת, ימין ושמאל, בין אם הם נקשרים ובין אם לאו. העיקר הוא תנועת ימין על שמאל ושמאל על ימין, הדומה מאוד לאריגה, בשונה מקליעה רגילה כקליעת חלה. משום כך סוברים חכמים שאופן עשייה זה נחשב אריגה, בדומה למהלך המעל ומתחת שבנול, וחומר כזה מקבל טומאה.
"חוץ משל צמרם" - היוצא מן הכלל הוא אותם חוטים שסוחרי הצמר משתמשים בהם. אלו עשויים באופן רפוי מאוד ומתוכננים להיות ניתנים לכוונון, ומחמת אותה רפיפות אין הם נחשבים אריגה כראוי, ולפיכך אינם מקבלים טומאה.
לסיכום: במשנה זו נחלקו רבי דוסא וחכמים בשני עניינים. בחלק הראשון - בחוצלות שאין דרך לשכב עליהן אלא בשעת הדחק: לרבי דוסא מקבלות טומאת מת בלבד, ולחכמים אף טומאת מדרס, ומכל מקום קבלת טומאת המת נובעת מהיותן כלי עץ בעל בית קיבול. בחלק השני - בחומרים העשויים ביד: לרבי דוסא אין הקליעה נחשבת אריגה והם טהורים, למעט הגלגלון, ולחכמים אופן שזירה זה כאריגה הוא וכולן טמאות, למעט חוטי סוחרי הצמר הרפויים.