עדויות פרק ז', משנה ד'. לפנינו עדות נוספת מפיו של רבי צדוק, ושוב בעניין זוחלין - מעיין קטן שיוצא ממנו זרם מים. השאלה הנדונה במשנה היא מה דינו של זרם זה כאשר אדם מטה אותו באמצעות קליפתו החיצונית של אגוז.
שתי קליפות לאגוז:
אגוז הנמצא עדיין טרי על העץ עטוף בקליפה ירוקה, ותחתיה מצויה הקליפה הקשה, החומה והמעוצה, המוכרת מן האגוזים הנקנים בשוק. המשנה מכנה את הקליפה החיצונית "עלה" של האגוז. השאלה היא: אם השתמשו בקליפה זו כדי להסיט את זרם המים, האם נחשבים המים כמי שעברו דרך כלי - ומשעברו דרך כלי, נפסלים הם מלשמש כמים חיים.
האם קליפת האגוז נחשבת כלי?
אילו היה אדם נוטל חתיכת עץ, חוצב בה תעלה ומשתמש בה כמעין מרזב להטיית המים, ודאי שהמים היו נפסלים, שכן הרי זה כלי לכל דבר. אך כאן מדובר בקליפה ירוקה ושברירית, מעין כוסית היוצאת מאגוז המלך. אמנם יש לה בסיס ובית קיבול, אך היא רעועה ושברירית.
מסקנת המשנה היא שאין זה נחשב כלי. אף על פי שיש המשתמשים בקליפה כזו לאחסון חפצים קטנים, אין בה ממשות מספקת כדי להיחשב כלי, ואין היא אלא כעלה בעלמא. לפיכך, אף אם הוסטו בה מי המעיין הזורמים, נותרו הם כשרים לשימוש כמים חיים.
לשון המשנה:
"העיד רבי צדוק על זוחלין שקילחן בעלה אגוז" - מי מעיין הזורמים ממנו על פני הקרקע, ונטל אדם את קליפתו הירוקה של האגוז והשתמש בה, בחציה, כדי לנתב מחדש את זרימת המים.
"שהן כשרין" - המים שעברו דרך אותה כוסית ירוקה של האגוז כשרים, לפי שאין לה מעמד של כלי.
"ומה שהיה בעהליא" - מעשה שהיה במקום הנקרא עהליא, שבו השתמש אדם בקליפה כדי להטות את המים.
"ובא מעשה לפני לשכת הגזית והכשירוהו" - השאלה הובאה לפני הסנהדרין שישבו בלשכת הגזית שבירושלים, והם הכשירו את המים לשמש כמים חיים, כמי מעיין, אף שעברו דרך אותה קליפה קטנה דמוית כוס.
לסיכום: במשנה זו העיד רבי צדוק כי הטיית מי מעיין זוחלין באמצעות קליפתו החיצונית של אגוז אינה פוסלת אותם, משום שאין בקליפה השברירית ממשות של כלי אלא דין עלה בלבד. מעשה שאירע בעהליא הובא לפני הסנהדרין בלשכת הגזית, והללו הכשירו את המים.