עדויות פרק ד', משנה ד'. המשנה שלפנינו ממשיכה באותו עניין שראינו בפרק השישי של מסכת פאה - היא מקבילה לפאה פרק ו' משנה ב' - ועוסקת בדיני שכחה.
העיקרון הפועל כאן הוא שדבר שהאדם עתיד להיזכר בו אינו נחשב שכחה. ומכלל זה: המשאיר דבר במקום מסוים, במקום ספציפי, עתיד להיזכר במה שהניח שם. השאלה שבה דנה משנתנו היא עד כמה נדרש המקום להיות מסוים.
לשון המשנה:
"העומר שהוא סמוך לגפה ולגדיש ולבקר ולכלים ושכחו" - ארבעה מקומות מנתה כאן המשנה:
"לגפה" - לדעת רוב הפוסקים, אך לא כולם, זוהי חומת אבנים שאין בין אבניה טיט. הרמב"ם למד בפירוש שהכוונה לשער הכניסה לגן.
"ולגדיש" - ערמת התבואה, שהעומר הושאר לצדה.
"ולבקר" - בהמות המשק. יש שהתקשו בכך, שהרי הבקר נע ממקום למקום ואינו מקום קבוע, ולפיכך אמרו שהניקוד הוא בֶּקֶר - כלומר הרפת, או בּוֹקר - כלומר השומר.
"ולכלים" - כלי החקלאות עצמם, כגון החרמש והמחרשה. אחרים למדו שמדובר במחסן הכלים, מן הטעם שאף הכלים עצמם אינם מבנה קבע.
בכל אותם המקרים, מאחר שהעומר הושאר סמוך לאותם מקומות ונשכח, נחלקו התנאים:
"בית שמאי אומרים אינו שכחה" - אף שנשכח בפועל, אין זו שכחה, שכן בעל השדה עתיד לבוא ולהיזכר בדברים שהשאיר סמוך למחסן הכלים או לגדר וכיוצא בהם.
"ובית הלל אומרים שכחה" - אין זה נחשב מקום מסוים, אלא סמוך למקום מסוים בלבד, וייתכן בהחלט שיישכח. לפיכך אין רשות לחזור ולאספו, ונוהג בו איסור שכחה.
הלכה כבית הלל, ובמקרה זה הם המחמירים: אסור לחזור וליטול את העומר, מחמת איסור שכחה.
לסיכום: משנה זו מבררת את גדרו של 'מקום מסוים' בדיני שכחה. עומר שהונח סמוך לגפה, לגדיש, לבקר או לכלים - לדעת בית שמאי אינו שכחה, שהרי בעליו עתיד להיזכר בו; ולדעת בית הלל סמיכות למקום מסוים אינה כמקום מסוים עצמו, והרי זה שכחה. וכאמור, ההלכה כבית הלל, שהם המחמירים בעניין זה.