לפנינו משנה ד' בפרק ח' במסכת עדויות, ובה אנו פוגשים את רבי יוסי בן יועזר. יוסי בן יועזר, כזכור ממסכת אבות, היה הראשון שבחמשת הזוגות, ונשיא בתחילת ימי בית שני, סמוך לאחר שמעון הצדיק. נמצא אפוא שחי מאות שנים לפני אותו "בו ביום" שאותו מתעדת מסכת עדויות. ההסבר הפשוט למתרחש כאן הוא שהחכמים שבאותו יום מזכירים עדות שהעיד בזמנו, ומצטטים את דבריו כמעט כלשונם המדויקת, בארמית שבה נאמרו. אחרים ביארו שהדברים נאמרו בארמית משום שחשוב היה שיהיו ידועים להמון העם.
"העיד רבי יוסי בן יועזר איש צרדה":
יוסי בן יועזר, האיש מצרדה, היה רבה הבולט של צרדה. הוא העיד על שלושה דברים, ושלושתם לקולא - ומשום כך, כפי שנראה בסיום המשנה, נקרא על שם קולותיו "יוסי שריא", יוסי המתיר.
הקולא הראשונה - "על איל קמצא דכן":
ישנם מיני חגבים כשרים ומינים שאינם כשרים. יוסי בן יועזר העיד כי המין הנקרא 'איל' כשר לאכילה, וכך היא המסורת שבידו. הפרטים הטכניים, ובכללם דיון הגמרא הרחב בשאלה כנגד מי בא לחלוק, חורגים ממסגרת דברינו, ונסתפק כאן בביאור המילים הארמיות הקשות.
"איל" - שמו של המין המסוים של החגב (המילה עצמה משמעה צבי).
"קמצא" - חגב בארמית, כמו "קמצא ובר קמצא" שבסיפור הידוע הנקרא לעיתים בתשעה באב.
"דכן" - טהורים, בלשון רבים.
יסוד הדבר הוא שהאות זי"ן בעברית מתחלפת פעמים רבות באות דל"ת בארמית: "זך", כמו ב"שמן זית זך", נעשה בארמית "דך", טהור. וכשם שהפסוקים מכנים בהמות כשרות בשם 'טהורות' - לא במובן של טומאה וטהרה, אלא במובן של היתר האכילה - כך הכוונה כאן: החגב הזה טהור, כלומר כשר לאכילה.
הקולא השנייה - "ועל משקי בית מטבחיא דאינון דכיין":
פשוטם של דברים הוא שהמשקים שבאזור השחיטה שבבית המקדש טהורים. להבנת העניין יש להקדים כי מקבלי הטומאה הם ארבעה סוגים:
אדם.
כלים.
אוכלין.
משקין.
נחלקו רב ושמואל אם קבלת הטומאה של משקין היא מדאורייתא או מדרבנן. ההלכה נפסקה כדעת רב, וכפי שלמד הרמב"ם, שהם מקבלי טומאה מדאורייתא. אולם מדאורייתא אין המשקין מעבירים את טומאתם הלאה לדברים אחרים - כלומר, משקה טמא שנגע באוכל, האוכל נשאר טהור מן התורה. העברת הטומאה מן המשקים לדברים אחרים היא גזירת חכמים בלבד, ובזה הכול מודים.
הערת אגב, למניעת בלבול: אין מדובר כאן בשבעת המשקים המכשירים אוכלין לקבל טומאה (הסימן: יד שח"ט ד"ם). זהו כלל נפרד לחלוטין, שלפיו אין האוכלין מקבלים טומאה אלא אם כן הוכשרו תחילה באחד משבעת המשקים הללו. דיוננו כאן הוא במשקין הנטמאים ומעבירים טומאה הלאה.
נקודת המשנה היא שבבית המקדש היה מקום שבו הפשיטו וניתחו את הקרבנות. לאחר שחיטת הקרבן וקבלת דמו - שחיטה, קבלה, הולכה וזריקת הדם על המזבח, שהם עיקר עבודת הקרבן - יש עניין נפרד לגמרי: הקרבנות צריכים להיאכל או להישרף, ולשם כך יש להפשיט את העור, לנתח את הבשר לחלקיו, ולעיתים לנקות תחילה את המעיים ולרוקנם מן הפסולת שבהם קודם הקרבת העולה. לצורך זה היה בבית המקדש אזור מיוחד, ובו שולחנות, אונקליות תלייה וטבעות, לעיבוד הבהמות לאחר שחיטתן. מובן שהצטברו שם נוזלים רבים: דם, ומים משטיפת הקרביים וכיוצא בזה.
חידוש המשנה הוא שאף שגזרו חכמים שהמשקין מעבירים טומאה, אין אותה תקנה דרבנן חלה בבית המטבחיים שבמקדש. זהו עיקר העניין.
ובלשון המשנה מבפנים: "ועל משקי בית מטבחיא" - על המשקים השונים המצויים באזור השחיטה שבצידה הצפוני של העזרה; "דאינון דכיין" - שהם טהורים, ושוב מלשון "דך" שהוא "זך", כלומר שאינם מעבירים טומאה הלאה, ואולי אף אינם מקבלים טומאה כלל.
ואכן, הרמב"ם פוסק שבאופן כללי המשקין מקבלים טומאה מדאורייתא ואינם מעבירים אותה אלא מדרבנן, אך בבית המטבחיים יש דין מיוחד ונפרד: מדאורייתא אין המשקין שם מקבלים טומאה כלל. זהו פסקו של הרמב"ם, וכך נראה שתהיה ההלכה למעשה.
הקולא השלישית - "ודאיקרב במיתא מסתאב":
פשט הדברים: הנוגע במת נעשה טמא. אלא שדבר זה כבר ידוע לנו מן הפסוק, ואין בו כל חידוש שיצריך עדות. כוונתו היא אפוא ל'היפוך', לצידו השני של המטבע: אמנם הנוגע במת טמא, אך כאשר מתעורר ספק - אם נגע במת אם לאו - וספק זה נולד ברשות הרבים, במקום שרבים מצויים בו (שלושה אנשים או יותר), הכלל הוא "ספק טומאה ברשות הרבים - טהור".
אלא שגם כלל זה, אף שאינו פסוק מפורש, מוסכם על הכול וידוע לכול. מה אפוא בא יוסי בן יועזר להוסיף?
התשובה היא שקודם עדותו של יוסי בן יועזר סברו: אמת שספק טומאה ברשות הרבים טהור, אך "אין מורין כן" - אין מפרסמים זאת ברבים, מפני שהדבר מבלבל את הבריות. שהרי במשנה הקודמת נתבאר שבמצב של ספק הולכים אחר החומרא. וכאן, למשל, שני אנשים העולים לרגל למקדש, ולפניהם שני שבילים, ומתברר שבאחד מהם מוטלת גופת מת. שואלים את האדם: באיזה שביל הלכת? והוא משיב: איני יודע. הרי לפנינו ספק אם עבר ליד המת.
על פי הכלל נפסק: ספק טומאה ברשות הרבים - וזה היה שביל ציבורי - טהור, ומתירים לו להביא את קרבנותיו. הדבר נראה כסותר את ההליכה אחר החומרא בספקות, ומתוך כך היו הבריות טועים ובאים לזלזל, שלא ליטול את דיני הטומאה והטהרה ברצינות. זה היה החשש. בא יוסי בן יועזר והעיד: אין חוששים לכך, מפרסמים את הדבר ברבים, שכן הבריות מבינות ולא יבואו לזלזל.
הסבר שני מדוע נהג כך: אדם הסבור שהוא טמא עלול בסופו של דבר לשרוף תרומה וכיוצא בזה, שהוא איסור מן התורה. לפיכך עליו לדעת שאינו טמא כלל, שהרי ספק טומאה ברשות הרבים - טהור. משום כך אמר: מפרסמים את הדבר, והכול צריכים לדעת שספק טומאה ברשות הרבים טהור, ואינו טמא אלא כשידוע לו בוודאות שנגע בטומאה.
"יוסי שריא":
אלו הן שלוש הקולות שחידש ופסק:
חגב ה'איל' כשר לאכילה.
המשקים שבאזור השחיטה שבבית המקדש טהורים.
ספק טומאה ברשות הרבים טהור, וכך יש להורות ברבים.
ועל שלושת הדברים הללו "קרו ליה", קראו לו, "יוסי שריא" - יוסי המתיר, האיש של הקולות. כינוי זה אינו נאמר דווקא בנימה חיובית: משמעותו שהיה קל מדי, שלא היה כבד משקל, שהתיר דברים. ולמעשה, הכול נעשה כשורה: ההלכה כמותו, ואף אמרו חכמים "כוח דהתירא עדיף", שיש מעלה ביכולת להתיר דברים לבריות. ואף על פי כן, תחושת המשנה כאן היא שחידוש עקבי לצד הקולא אינו דבר מופלא.
והגמרא אף מביאה תקדים נפרד לכך: אמורא בשם רבי יהודה נשיאה, המוזכר בעבודה זרה דף ל"ז, שכבר התיר שני דברים בהקשרים אחרים, נמנע מלחדש קולא שלישית - מכוח העיקרון העולה ממשנתנו.
לסיכום: במשנתנו העיד רבי יוסי בן יועזר איש צרדה על שלושה דברים, כולם לקולא: כשרותו של חגב ה'איל'; טהרת המשקים שבבית המטבחיים שבמקדש - שאין גזירת חכמים בהעברת טומאת משקין חלה שם, ולדעת הרמב"ם אף אינם מקבלים שם טומאה מדאורייתא; והוראה בפרהסיה שספק טומאה ברשות הרבים טהור. משום שלוש קולות אלו נקרא "יוסי שריא", ומכאן למדה הגמרא שאף שכוח דהתירא עדיף, אין ראוי לחדש בעקביות לצד הקולא.